קרב זה נערך במסגרת הקרבות במבצע דני.
כוונת מבצע דני הייתה, לכבוש ולשחרר את לוד, רמלה, לטרון ורמאללה. שמו המקורי של המבצע היה "לרלר" - שהם ראשי התיבות של ארבע ערים אלה.
כשנכנסה ההפוגה הראשונה לתוקף ב-10 ביוני 1948 ירושלים נשארה מנותקת ממישור החוף וריחפה עליה סכנת ניתוק. דרך בורמה נשלטה על ידי המוצבים הירדנים מאזור לטרון ששלטו על כל האזור. הוחלט כי יש לבצע מבצע רחב היקף במטרה לאפשר גישה נוחה ובטוחה לירושלים. מאחר ונודע כי שם הקוד למבצע התגלה לירדנים, שונה שמו למבצע דני על שם דני מס מפקד שיירת הל"ה.
קרב קוריקור היה הקרב שעיצב את קו הפסקת האש (הקו הירוק) ויצר את הגבול בין ישראל לירדן בגזרת מודיעים, עד שנת 1967 - מלחמת ששת הימים. בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים, היה בח'רבת קוריקור משלט ירדני הצופה לעבר שטחי ישראל. בתווך בין משלט שילתא ובין משלט קוריקור, השתרע שטח הפקר, בו הוקם לימים היישוב לפיד.
קרב זה ייזכר כאחד מהקרבות העקובים מדם במלחמת העצמאות.
הקרב נערך בין פלוגה ב' מהגדוד הראשון של חטיבת יפתח, לכוחות ירדניים, בסמוך למקום שבו שוכן היום מושב שילת . מסיבות של מודיעין לקוי, חוסר ניסיון ואולי אף אי שימת לב של מפקד הגדוד, נקלעה הפלוגה לשטח נחות טופוגרפית מרכס שהיה בידי הלגיון הירדני, שהיה מצויד בנשק עדיף ובשריוניות.
ב-17 ביולי 1948, לקראת תום מבצע דני וכניסת ההפוגה השניה לתוקף, הוטלה המשימה על פלוגה ב' בגדוד הראשון של הפלמ"ח בפיקודו של "סיקו", פנחס זוסמן בן ה-21 .
פלוגה ב', היתה לפני כן פלוגה דתית בפיקודו של אסף שמחוני שלחמה והקיזה את דמה במבצע יפתח בגליל. מאחר והפלוגה הגיעה קטנה ומדולדלת בלוחמים, הם תוגברו בלוחמים חברי הכשרת גבע שהיו תלמידי מקווה-ישראל. ה"מקוואיים" היו נערים צעירים ונפלאים שגויסו למלחמה. ספק אם תער עלה כבר על זקנם - כי לא היה כזה. הם הביאו איתם את הרוח המקוואית, היו שדאים טובים, מגובשים כחברה אחת ונכונים להקריב איש למען רעהו. היה להם כושר גופני מצוין. אנשי הכשרת גבע - הפיחו רוח חדשה.
סך כל לוחמי פלוגה ב', שתי מחלקות. אלה וגם אלה, היו לוחמים עשויים ללא חת.
המשימה: לחסום הגעת כוחות ירדנים מבית נבאלא לכיוון לטרון. המחסום אמור היה להיות מוצב צפונית-מזרחית לרכס קוריקור (כיום היישובים כפר האורנים ולפיד) לאחר כיבוש שילתא כיום מושב שילת. סיקו ולוחמיו יצאו במסע לילי לעבר שלוחה 318, שממזרח לכפר שילתא. טופוגרפית מדובר בגבעה מאורכת שחלקה המערבי גבוה יותר ועליו בית - חירבת קוריקור. המג"ד תידרך את סיקו ופקד עליו לחסום את הכביש, כדי להקל בלחץ הלגיון הערבי על חטיבתו של "הזקן" (יצחק שדה). לכן, פנה סיקו אל הקצה המזרחי של שלוחה 318, משם ניתן היה לחלוש על הכביש. סיקו לא ידע, שהשטח הגבוה (המערבי) של השלוחה תפוס על-ידי הלגיון. עם תחילת התנועה ליעד הבחינו הלוחמים באנשים על חירבת קוריקור, וסברו שמדובר בכפריים. מפקד המחלקה הדתית הציע למ"פ לתקוף את הבית, אך נענה בסירוב. המ"פ התקשר למפקדת הגדוד הראשון והסמג"ד אסף שמחוני הציע לו לכבוש את הבית. המג"ד אתיאל עמיחי הורה לו להתמקד במשימה של חסימת הכביש בית נבאלא - צומת בן סירא. לאחר דיון קצר, החליט המ"פ זוסמן להמשיך במשימה לחסימת הכביש ולא לכבוש את החירבה, שהייתה מרוחקת רק כמה מאות מטרים מהם. עם אור ראשון (18 ביולי), לפנות בוקר, כשהחלה פלוגה ב' להתחפר ולהתארגן להגנה. הבחינו הלוחמים בשריוניות ירדניות בכביש שאותו היו אמורים לחסום. צוות מרגמות החל לירות על הטור המשוריין וכך התגלתה לירדנים נוכחותה של פלוגת הפלמ"ח. הירדנים החלו להשיב אש תופת ממספר נקודות:
*"מחירבת קוריקור שמצפון, שבדיעבד התברר שאמנם חנה בה כוח ירדני.
*"מרגמות בקוטר 82 מ"מ שטווחו על ידי הכוח שעל החירבה.
*"כפריים מהסביבה שהצטרפו לכוחות הלגיון, ותקפו ממזרח.
*"בהמשך, איגף הכוח המשוריין מדרום, על מנת להקשות על הנסיגה.
הפלוגה מצאה עצמה נתונה למתקפת אש משני כיוונים. היום, אחרי שלמדנו את עדויות האויב על הקרב הזה, אנחנו יודעים שפלוגה ב' נכנסה לתוך פריסה של הגדוד הראשון של הלגיון ואיימה על עורפו ועל מערך ההספקה שלו. לכן, ציווה מפקד הלגיון לתקוף את פלוגה ב' ולעקור אותה מהשטח. פלוגה ב' הותקפה למעשה על-ידי כוח המחץ המרוכז של הלגיון - הגדוד הממונע ה-1. היה זה גדוד מעולה ומנוסה, שבלם לפני כן את חטיבה 8 (חטיבת ה"זקן") בדיר טריף, משם עבר לקולה ולחם שלושה ימים כנגד גדוד 82 שלנו, ואחר-כך הופיע בחירבת קוריקור. הלגיון, הנחית התקפה גדודית בסיוע שריוניות ובסיוע מרגמות בינוניות. פלוגה ב' שהיתה חמושה רק בנשק קל ובמקלע בינוני אחד, טרם התחפרה דיה, לא עמד לה סיוע ארטילרי כלשהו. הפלוגה סבלה נפגעים רבים. כשהתברר שהכוח לא יוכל להחזיק מעמד, ניתנה פקודת נסיגה. הלוחמים נסוגו לכיוון שילתא ובמהלך התנועה נהרגו עשרות חיילים מאש הירדנים והכפריים מהסביבה. על אלה נוספו הרוגים מאש של לוחמים מהגדוד השלישי של הפלמ"ח באלבורג', שסברו בטעות שאלו כוחות אויב.
חיילי פלוגה ב' לחמו כאריות. הם מצאו את עצמם בשטח נחות ונשלט. פגזי מרגמות מתפוצצים כיסו את השטח. מחלקת ה"מקוואיים" והמחלקה הדתית, נסוגו וירו, נסוגו וירו. המקלע הבינוני היחידי שהיה לפלוגה, לא ניטש. המקלען נשא אותו על שכמו, היה מציב אותו ויורה שוב ושוב ומדלג איתו. הפצועים נישאו על כתפי הלוחמים כי אלונקות לא היו בנמצא. החללים נעזבו ורק הרובים והתחמושת נלקחו מהם. היו פצועים שביקשו שיניחו להם, אבל הלוחמים לא עשו זאת.
45 מתוך 82 לוחמים נפלו בקרב. כל חברי הכשרת גבע הנופלים היו בני 17/16.
אחד הנופלים יהודה שפייר, הוצא משדה הקרב בלילה לאחר מכן והובא לקבורה בחלקה הצבאית בנחלת יצחק.
גופותיהם של יתר 44 הלוחמים נשארו בשטח. לאחר כשנה וחצי בה נותרו גופותיהם בשטח ההפקר שנוצר בין הקו הירדני לבין הקו הישראלי, נתנו הירדנים את הסכמתם להוציא את שרידי הגופות. הסכמתם ניתנה רק לאחר חתימה על מפת קווי שביתת הנשק והפסקת האש ונחתמה בטרם פונו החללים. בפקודת הרב שלמה גורן - הרב הראשי לצה"ל, נאספו שרידי הגופות על ידי הרב הצבאי יצחק מאיר, בסיוע אסף שמחוני. הרב יצחק מאיר התחזה לאזרח כדי לזהות את מקום הקרב. השרידים הוכנסו לארונות עץ והועברו לישראל דרך מעבר מנדלבאום. הם הובאו לקבורה בי"א באדר, יום תל-חי, 28 בפברואר 1950 בקבר אחים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
ללוחמי הפלוגה שנותרו בחיים, היתה הרגשת תבוסה וכישלון. הנה, בשעות האחרונות שלפני כניסת ההפוגה, הם איבדו ארבעים וחמישה מחבריהם, ופצועים רבים. יותר ממחצית הלוחמים נהרגו בקרב הזה. אולם, האלוף יגאל אלון, שהיה מפקד מבצע דני (סגנו היה יצחק רבין), סבור היה שקרב חירבת קוריקור, מנע את נפילת בית-נבאללה ותרם תרומה חשובה להישגי מבצע דני. הוא אמר זאת בסיום המבצע וחזר על כך פעמים רבות לאחר מכן.
המ"פ פנחס זוסמן התייסר כל חייו, כאילו בו האשם שלא קיבל את ההצעה לתקוף את הבית בראש הגבעה, ואף שקל לשלוח יד בנפשו.סיפור הקרב ההרואי נשאר משום מה נחלתם הבלעדית של בני המשפחות והלוחמים שהשתתפו בו. אך בשנים האחרונות, ביוזמת המשפחות ובסיוע הרשויות המקומיות באזור, סיפור הקרב ומורשת הגבורה זוכים ליחס ראוי.
מקורות:
אתר אינטרנט ויקיפדיה.
אתר אינטרנט עמוד ענן.
עדות מאת: אלוף מיל, רחבעם זאבי - קצין סיור בחטיבת יפתח
מבצע דני - מאת זוהר ברעם יולי 2009.