אנחנו זוכרים אותם ב"לנדרובר" בדרך למוצב. אריק עם כובע רחב שוליים, מחזיק בהגה ו"קר"' לצידו. גדי יושב מאחור ומעביר הוראות במכשיר הקשר.
זוכרים אותם הולכים במרדף. אריק מתייעץ עם המפקדים ונותן הוראות. גדי מארגן את הכוח בצדדים.
זוכרים אותם בודקים עמדות במוצבים. אריק מנתח עמדה לאור התיאוריה. גדי
קופץ בתעלות וממחיש את הפרקטיקה.
זוכרים אותם במוצב הפיקוד. אריק עם משקפת בידיו, מתאמץ לראות את מה שאי אפשר לראות. גדי מארגן עתודה.
זוכרים אותם מטפסים במעלה ההר, יורדים בקעה ושוב מטפסים. השמש
יוקדת, האוויר דחוס. גדי מושיט מימיה לאריק. ושוב פעם - מושיט לו מימיה. בלי שיתעקש לכך - הוא חוזר על כך מפעם לפעם. אריק מודה לו בקריצה.
זוכרים אותם בהשכמת הבוקר לאחר ליל פעילות. עיני שניהם אדומות. אריק צרוד קמעא. גדי נוטל ממנו את המיקרופון. אריק בטוח שהפקודות תנתנה לרוחו במדוייק.
זוכרים אותם בפרוזדור המפקדה נפרדים איש לחדרו. כל אחד עובד לחוד אבל ביחד. ביחד הם מושכים במעמסה ומשלימים איש את רעהו.
זוכרים אותם כשנפתחה האש. אריק סוקר את השטח, מעריך את המצב ונותן פקודות. גדי, כסייח צעיר, כבר מדלג אל הנקיקים ושולף נצרת הרימון בעודו רץ.
זוכרים אותם מתווכחים על תוואי דרך.
זוכרים אותם בעמדות הארטילריה.
זוכרים אותם ביציאה לחופש. כל אחד לחוד.
זוכרים אותם מטלפנים בחוסר מנותה לבקעת הירדן לשמוע "מה חדש?"
זוכרים אותם עוזבים את הבית בחתף. באותו חתף אליו באו. ודוהרים מהר לבקעת הירדן. הבקעה קוראת להם.
זוכרים אותם במערות. זוכרים בפסגות.
זוכרים אותם, זוכרים אותסן וכי אפשר לשכוח: כל הנוף מלא אותם. הם שייכים לגדר ולמוצבים. הם שייכים לדרך ולחיילים. הם שייכים לגאון הירדן והם
שייכים לשיפולי ההרים.
חלף לו יֶרַח של שכול ויתמות והם לא חלפו. הם ניבטים אלינו משקי החול ומאנטנות הקשר ונדמה כי כך לעולם נראה את הבקעה, יחד עם שני המפקדים הצעירים, היפיס, הבוטחים והעירניים.
את הרובה של אריק ביקשנו לתיתו למשמרת לבנו בכורו, שרון. הלוואי שרון, שלא תזדקק להשתמש בו. הלוואי שכאשר ימלאו שנותיך ותהיה גבר - לא תהיה עוד מלחמה ותראה בכלי הזה כלי של ספורט ומזכרת מאבא יקר.
את ה"עוזי' שליווה את גדי, ה"עוזי" שנהג לחרצן בו חריץ כל פעם שחזר
ממרדף, ניתן למשמרת לאביו לשכול, דוד, שינצרנו במשקו, והלוואי שגם הוא לא יזדקק להפעילו.
אריק וגדי, הנאהבים והנעימים, שחושלו בברית האחווה וההעזה, זינקו אל האש ולא יכלו לה. היא גברה עליהם והם דולקים כשני לפידי אש, לפידי אש התמיד הצועד לפני המחנה!
(דברים שנשא אלוף מיל. רחבעם זאבי בעצרת זכרון לאריק רגב וגדי מנלה)