גדול הכאב, קודרת המציאות לכתוב על דודו שאיננו עוד בחיים. זוכר אני את דודו מעבודתנו המשותפת בפרדס. כמה התפלאתי על עדינות נפש, טוב-לב וחינוך טוב שאפיינו את דודו.
לכל פעולה קדמה מחשבה ותכנון איך לבצעה על הצד הטוב ביותר.
תכניות רבות היו לדודו על עתידו. כמו לחברים טובים רבים, לא תמיד נהגנו בו ברוחב לב, וכן לא איפשרנו לדודו לימודים לפי רצונו. דודו ידע להתעלות מעל למכשולים. ברוח חברית ובוגרת קיבל כל החלטה. המשיך בעבודה יומיומית מבלי לוותר על שאיפותיו.
נפגשנו לראשונה בעבודה בפרדס. לא אחת התפלאתי איך בשקט ובנועם ידע לבצע עבודות אשר שונות מההצעה המקורית, וזאת מבלי לפגוע בו, למרות שהצעתו היתה טובה יותר. במיוחד היה משקל רב להצעותיו בזמן שהפרדס היה עדיין צעיר, ומחסור בידים עובדות היה מורגש היטב.
כשעמדה בעיה איך לנצל מכונה כל שהיא ולהפיק מעבודתה פעולה טובה יותר בחיסכון בזמן ובחומרים, הרי אם התכנון והביצוע נמסרו לדודו, תוצאות טובות היו מובטחות. והכל נעשה, כשבת-צחוק נעימה ולבבית על פניו.
כמה התפלאתי שבזמן נסיעה לעבודה וממנה, יצא לחבר מבוגר לשבת על הפלטפורמה שהכילה אנשים לעבודה, במקום לא נוח - דודו תמיד היה קם ומפנה מקום. זוכרני מקרה שדודו נהג בטרקטור, ולחבר ותיק לא היה מקום נוח. ללא היסוס הציע דודו להתחלף. ביקש מהחבר שינהג בטרקטור והוא תפס את מקומו הלא נוח. אמנם כאילו דבר פעוט, אבל מעיד הרבה על האופי של דודו.
את אופיו של דודו ניתן אולי לבטא בשתי מלים: "יחד" ו"רעות". בכל עבודה שנדרשה עבודת צוות, הרי לשלב צוות עם דודו זה היה כאילו טבעי, וכי קיימת בעיה כל שהיא אשר צוות מלוכד לא יתגבר? ואם קיימת שירת חיים יפה ונעלה יותר מאשר ריעות - וכי למי דודו לא היה רע טוב עם בת-צחוק עדינה על פניו הטובים, אשר לעולם לא משה ממנו?
כמה אכזרי וצורב הכאב שעל איש - חבר עדין נפש זה, צריך להקדיש רק זכרונות, לחשוב במושגים רק של העבר, בזמן שכל העתיד היה לפניו.
תקוות רבות תלינו בדודו. עם גמר לימודיו באלקטרוניקה השתלב יפה בעבודה ב"אלדר". בטחנו בעתידו כאיש אשר יוכל רבות לתרום לפיתוח המפעל, בשכלול מוצרים קיימים ובפיתוח חדשים. לכך היו לדודו כל הנתונים.
המלחמה המרה אשר נכפתה עלינו על ידי שכנינו, שלהשמדתנו הפיזית והטוטלית פניהם, שמה קץ לחייו הצעירים, כשדודו כמו כל צעירינו, אשר נחלצו בגופם ממש לשים לאל כל מחשבות זדון. וגדול הכאב וקשה למצוא מלים שיוכלו לבטא נאמנה את השבר המחריד.
וכי במה ניתן לנחם את אמירה, זהר ומיכה אשר איבדו חבר לחיים ואב אוהב! בשירו של ביאליק "אחרי מותי" כתב: "עוד שיר מזמור אחד היה לי..." ואילו לך, דודו, רבים עוד השירים והמעשים, ואלה הרבה הרבה טרם זמנם נקטעו ונפסקו...
וגדול, גדול הכאב.
צבי מאיר (חבר קיבוץ יד-מרדכי)