סמל רוני-אהרון גורדון ז"ל

החיוך מלא החיים אינו מניח לך להאמין, כי שוב לא תראה אותו, כי הוא קפוא לנצח.
רוני, הגבר הצעיר הדינאמי, ידוע היה בטוב ליבו, בחיוניותו הרבה.
מעולם לא סירב לאיש. פשוט לא ידע לומר לא. מי שהיה זקוק לעזרה כלשהי, פנה לרוני.
התשובה החיובית הייתה מובטחת מראש.
רוני חילק את חייו בין שתי אהבות גדולות. בראש ובראשונה האשה, והבית אותו טיפוח במו ידיו ואשר בפינותיו השקיע מאישיותו. והשנייה, האהבה לצבא, לגדוד, לצנחנים שלו.
רוני בא מעיר הצנחנים. נולד בה, שירת בה, חי בה, עבד ואף סיים בה את חייו. כך חלק את ימיו, שעותיו, בין שתי אילו. כאשר הוא נקרע ומחייך כאחד, שכן אהבותיו אלו היו לגביו כל עולמו.
פעמים רבות, במקומות שונים, צצה ועולה דמותו של רוני גורדון, איש יחידת הצנחנים. בכניסה לביתו תמצא את מלאכת כפיו. במועדון נהגי קו 60 - כמה עבודות יד ובלב אשתו ליאורה , משפחתו וחבריו, עוד שמורים דמותו ומעשיו.
חבריו לעבודה מרגישים כאילו התייתמו מבן משפחה יקר.
קשה מאוד יהיה להם ללא רוני, האיש שנתן את הטון בעבודה. "הוא שהחיה את שעות הנהיגה את שעות הנהיגה והמנוחה", אומרים אנשי "דן" - חבריו. "הוא נענה תמיד לכל פנייה ובקשה של חבר".
הייתה ברוני חיוניות מיוחדת במינה נזכרים חבריו. הוא אהב את הארץ ברגליו, עסק בדיג, בצלילה, ובהרמת משקולות. "נדמה לחבריו שבכל שנגע - הצליח".
רוני אסף צדפים, שלח ידו בעבודות עץ, מתכת וחשמל. ידע ואהב להאזין למוסיקה: קלאסית, קלה ופזמונים.
"הוא היה משרה ביטחון", נזכר אחד מחבריו. "גם במצבים קשים לא ראינו עצב על פניו. נדמה היה שהוא לקוח את הכל בקלות. כך זה היה גם בשירות הצבאי".
"כשיצאנו בפעם הראשונה לקראת הצליחה, נסענו בג'יפ פתוח. רוני המשיך אז בחייו הרגילים. הוא אכל ארוחת בוקר, נעצר ליד זחל"ם שנתקע בדרך בשל קילקול, במטרה לעזור".
הוא אמר אז: "אנו הופכים לסיירת הרכב של האיזור". בעת שנתקע בתוכה של העיר סואץ, הבוערת, המתינו חבריו בשערי העיר. "הכרנו את רוני והאמנו שידע לצאת. הוא היה ביחד עם המ"פ אורי, ושניהם ידועים כבחורים שיודעים להסתדר בכל מצב. ציפנו כל העת לראותו אך התאכזבנו". בשיחות הלילה השקטות בעת השירות הצבאי, הרחק בלב סיני, היה רוני מספר על ביתו ועל אשתו אליהם היה כה קשור.
חטיבת הצנחנים שבא שירת במשך שנים, הייתה לו מעין בית שני. לא אחת שוחח עם אשתו על חבריו שנפלו ואליהם היה קשור. הוא ידע כי יחידתו תהיה תמיד בקו הראשון ונהג לומר: "איך אפשר בכלל לעזוב יחידה כזר. חבר'ה שכאלה?".