שיחת שבת ליד השולחן. אב ובנו מנהלים דו שיח על הכפיה במשטר דמוקרטי. אותם דברים שחייבים אנו לכפות האחד על רעהו על מנת לקיים חברה מתוקנת. "מס הכנסה למשל", אומר האב לדב, השולל הטלת מרות על אדם על רעהו.
"האם שירותך בצבא אינו בבחינת כפיה?" שואל האב.
"לא", אומר דב, "את השירות הצבאי אני עושה מתוך הכרה ורצון. אם הייתי מרגיש שיש בו כפיה, לא הייתי מתנדב לסיירת".
ההכרה העמוקה של דב בחשיבות שירותו הצבאי באה לידי ביטוי גם בהתנהגותו היומיומית. הוא היה נשמע לכל פקודה ללא היסוס. הדבר בא לידי ביטוי גם בהתנהגותו במסעות, ובשעות הקשות בהן היה עוזר לשאת חברים שכשלו.
"אתה עומד להשתרר מצה"ל", אמר האב בשיחת אחה"צ, "מה בדעתך לעשות- שמא תעסוק במסחר כשאר המשפחה?"
"אני רוצה ללכת למושב", ענה הבן. העבודה החקלאית משכה אותו.
אותם נושאים שנראו לדב רדבינוביץ' כה עקרוניים ועל כן עסק בהם בהתמדה, לא מנעו ממנו להמשיך לאהוב את החיים ולכייף , לנצל כל רגע כדי לטייל ולבלות.
"אני מוצא בזאת סתירה תת-הכרתית", אומר האב. "אך במבט שני זה משתלב, בחור המנצל כל רגע לחיות וביחד עם זאת לא רוצה להתחמק מפעולה שיכולה לגרום לאובדן החיים. הוא אהב את החיים אך היו לו דברים שמעל לזה".
במקביל לתכונות אלו של דב, הוא היה צנוע ונחבא אל הכלים, שתקן מטבעו, גם כשעבר קורס צניחה או קורס מ"כים לא ידעו הסובבים אותו מעל ומעבר לעובדות אלו.
דב לא אהב להתבלט (אפילו בלבוש). קו זה באופיו היה אחת הסיבות שבעטיין לא המשיך בקורס קצינים והמשיך כמ"כ בסיירת. "דב ידע מה הוא רוצה, ומעולם לא הפליג באשליות", אומר אחיו יואל, שלחם כשריונר במרחק כק"מ וחצי ממקום נפילתו של דב, כשנפצע כשהתהפך הטנק שלו.
משפחתו של דב- אביו ואחיו- היוו לו בוודאי דוגמה בעת שרותו הצבאי. הם, אנשי הסיירת המובחרת, ויחידות השריון תרמו רבות לעיצובו.
דווקא השקט הזה שבו, חוסר הרצון להתבלט והביישנות הפשוטה, הם שמשכו אליו חברים שהתלכדו סביבו. חברים לחדר בסיירת יודעים להצביע על כך כי היה בחברתם "מסמר" מרכזי. "כשלדבלה היה כסף, חבילה או כל דבר אחר, היה לכולנו", הם אומרים. "הוא היה טוב לב". עם חבריו אלה ואחרים היה עוסק בשעות הפנאי שלו בנושא האהוב עליו כל כך : הספורט.
בנעוריו שיחק בקבוצת הנוער של "הכוח" רמת גן, ומתקופת בית ספר התיכון יכולים הוריו להצביע על אותו הצטיינות רבים, וכשלא התאמן, רץ או שיחק- היה יושב ומצייר. לדב היה כשרון ציור. הוא צייר בדרך כלל נופים ודמויות שאהב, הוא אף פרט על גיטרה ואהב להאזין לזמרי פופ ונשמה.
אם זימר את שירי המחאה, היה זה בעיקר משום ש"תפסו" אותו מבחינה מוזיקלית. שכן, דב לא הייתה "מעורבות" פוליטית. הפוליטיקה הייתה רק נושא משני בחייו. דב לא יחזור. המבוגרים מתקשים להאמין. ילדי המשפחה עדיין מקווים שהוא יחזור. איך אמר אמיר לסבו:"סבא אל תדאג, הרי אתה יודע שכשהמשיח יבוא, דבלה יגיע ויחזור אלינו". נחמתם של הקטנים.