אלבום תמונות
דוד וחבריו, בנים למשפחה, משפחה גדולה מאוד, משפחה של מתנדבים, משפחה של צנחנים. אולי אין זו רק יד המקרה שאנחנו היום נמצאים פה על יד הקבר כאשר עם ישראל, יחד איתכם מעלים על נס את איחודה של ירושלים.
במסורת ארוכת הזמן של הצנחנים היו הרבה מאוד שלבים, עם הרבה מאוד תקוות. אני זוכר את הימים של 1959, היו לנו כאן אורחים מחוץ לארץ, עלינו על הגג של מנזר "נוטרדם", הסתכלנו על רחבת הר הבית, ואמרנו לאורחים: מה שאנחנו צריכים זה מספר הליקופטרים, ועם ההליקופטרים נוחתים ישר ברחבת הר-הבית. ולא נצטרך לעבור את מסלול הקרבות בתוך העיר, מסלול שבמלחמת השחרור היה יקר מאוד ועקוב מדם.
אבל לא היו לנו אז הליקופטרים על מנת לאחד את ירושלים, וירושלים אוחדה בגבורה בדמים רבים.
וכאן על ידכם נערך הטקס, טקס אזכרה למאות הלוחמים, אשר נפלו כאן בירושלים. היום אנחנו מתאמנים בהליקופטרים הליקופטרים גדולים, הליקופטרים אשר יכולים להביא את צה"ל לכל מקום אשר חייב להבטיח את שלומה של המדינה.
הייתי בפלוגה הזאת לפני כחודש ימים, בעת האימונים שלהם, באותה סביבה בה הם נפלו שלשום, וראיתי את הפלוגה: מחזור מאי ונזכרתי בפלוגה שלי לפני למעלה מ-20 שנה, פלוגה בדיוק כזאת, פלוגה שהפכה להיות לוחמת, שותפה להרבה מבצעים ומברכה את חבריה לאורך כל הדרך. כי כך כנראה נגזר עלינו, שאנחנו נלחמים את מלחמת התקומה של המדינה.
חלק מאיתנו נופלים בדרך אל המלחמה, חלק מאיתנו נופלים במלחמה, הנותרים ממשיכים. דוד נפל באזור שהגבורה בוקעת מכל גבעה. בתקופת המרדפים, כאשר דוד היה עדיין נער, רצו שם על הגבעות טובי המפקדים של הצנחנים, רצו בראש הכוחות שלהם. שם נפל דור שלם של לוחמים, אשר השתתפו בעשרות מבצעים קודמים, ולאחר איחוד ירושלים, שמרו על ירושלים ממזרח והם רצו: מושילה, צביקה, אריק, גדי, חנן ויוסי, אחד אחרי השני ומנעו מהמחבלים להגיע לירושלים, בדיוק באותה גיזרה בדיוק באותו מרחב. ולא לשוא מוקמים שם ישובים אשר תפקידם ויעודם בן השאר, לשמור ולוודא את אחדות ירושלים לתמיד. מאז אנחנו מביאים את הצנחנים להתאמן בבקעת הירדן, על מנת לשמור על ירושלים ועל המדינה, הם מתאמנים שם בכל הכלים המודרנים העומדים לרשותנו. ובאחד התרגילים האלה, עם הרבה תנופה ועם הרבה מעוף, נפלו דוד וחבריו.
כפי שאמרתי, אולי אין זה מקרה שנפילתם נושקת עם יום ירושלים, עיר של מסורת וגבורה. ההזדהות המלאה של הצנחנים, אי בכך שהם נוטלים על עצמם את השבועה ואת האחריות, להגן ולשמור בכל מקום. ולכן הם מתנדבים עם כומתה אדומה, בכל מקום, בכל רגע, במקומות הקשים ביותר, המסוכנים ביותר והבלתי מוכנים ביותר. לזה נועדו הצנחנים, ודוד ידע היטב לאן הוא הולך.
כבר שנה בצבא, עבר גבולות, עבר פעילות ועבר אימונים, וידע בדיוק בפני מה הוא עומד. ומוטל עלינו, אלא שנותרו ונשארו, להבטיח את מה שדוד וחבריו רצו ואנחנו אמנם נגשים: בשמירת הארץ ובשלמותה, התכוננות למלחמה על מנת שהיא לא תהיה, ואם היא תהיה לנצח בה כפי שדוד וחבריו יכלו לנצח לו הגיעו למלחמה.
יהי זכרם ברוך.