לכתוב על אורי
לכתוב על אורי, שהלכתי אחריו הרבה זמך.
אורי, שקלט אותי בסנור אחרי שהחלטתי שאני רוצה להיות בסיירת. שלושה חודשי טירונות עברו, ופרדה בחמאם. אני הייתי בדרך לקורס-חובשים, ואורי בדרכו לקורס-קצינים בבה"ד 1. ושוב פגישה בסיירת אחרי חצי שנה: אורי, הקצין החדש, עם חיוך גדול. החיוך המוכר לנו מהטירונות. את מוטי אהבנו מאוד, ובכל זאת, כשנודע לנו שאורי מחליף אותו, שמחתי. ידעתי מי זה אורי מעוז, ומה מצפה לנו.
בשבוע הראשון עם אורי, מפקד הצוות, נסענו לבית-חולים כי נפצעתי בצלעות בשיעור קרב-מגע. אורי לא היה מוכן להמתין עד בואו של הרופא, והכניס אותי מיד. אחר-כך, בדרך חזרה לתל-נוף, דאג לעצור את הנהג ברחובות, וקנה לי משהו לאכול. באותו שבוע קשה, אורי התקשר אלי הביתה, היה חשוב לו לדעת אם הגעתי, ואם הכל בסדר אחרי יום קשה בקרב-מגע.
אורי, שקיבל אותי, אחרי שחזרתי מארצות-הברית, ואמר לי לא לדאוג. לאט-לאט יכניס אותי חזרה לעניינים.
הניווטים אתו היו קשים, כי הוא לא היה מוכן לזה שמישהו לא יצליח. ללמוד שעות, עשרות פעמים לעבוד על הציר ועל הסטריפים. אבל היינו חייבים להצליח.
איזה סיפוק, אפילו גאווה, להגיע לאוטובוס אחרי ניווט, לחייך אל אורי, להגיד לו שהבאת את כל הנקודות ולראות אותו מתמלא גאווה.
כשהתחלנו קורס-מ"כים של הסיירת, אורי היה פשוט מלא אנרגיה. היינו כמו משפחה קטנה - יוצאים אתו לשטח ועושים תרגילים, רק אנחנו - הצוות ואורי. כשרצינו, היינו מבקשים ממנו לעצור לאכול משהו טעים בחוץ. או, כשהיה לגיל יום-הולדת, לרדת לרמלה, לאכול במסעדה.
התחילו הגשמים, ואורי אמר שבתור חקלאי אסור לו להתלונן. כשסוף-סוף הגיעו ליחידה חליפות-סערה, אורי לא היה מוכן לזה שהחבר'ה הולכים בלי, ולאנשי מנהלה יש. אורי, שעומד איתנו בגשם, עם אפוד עליו, ורץ איתנו בתעלות, ונשכב איתנו על סלעים קרים ורטובים. אורי, המתלהב מהתרגילים ומצלם את הצוות בלי פילם במצלמה...
אורי המפקד, שבא אלי עם החיוך שלו, ואומר להתכונן לעשות את הפשיטה הראשונה. אורי, המתייחס לפשיטות-תרגיל במלוא הרצינות, כמו לפשיטות-אמת.
אורי שיושב איתנו בשער-הגולן, וקורא אתי ספרים. מדבר איתנו ביום שבת על הארץ, על טיול סקי שעשה באירופה לפני הגיוס. אורי בשיחת צוות, מדבר על ערך העבודה: גם אם לא יוצאים הביתה, צריכים להפריד בין עבודה שעושים, לבין השביזות!
אחר-כך, בשטחים, היה קשה מאוד. מצב נפשי קשה מאוד. הצבא בדילמה. אך בכל זאת, אורי מנסה לשמור עלינו, על כל מה שלמדנו לעשות, על האיכות שלנו. בחברון היינו יותר משלושה שבועות באותו חדר קטן. יום שישי אחד נסענו לבית-לחם. אורי שלח אותי להקפיץ את גלעד הביתה, ואמר לי לקחת שעתיים לבקר את החברה שלי, במושב שלה.
אורי, שכל-כך רצה שנלמד לטפל בג'יפים, ולא סתם לנסוע עליהם. קשר עם המשפחה הקטנה הזו, "סיירת צנחנים". וכל פעם סיפר לי, עם החיוך הנפלא שלו, סיפורים על בועז ועל הסיירת.
משפחת מעוז היקרה, אני יכול לכתוב על אורי שעות, ימים ולילות. אורי היה החבר הטוב ביותר שלי. אורי היה חבר-אמת, שאתה יכול לספר לו כל דבר ולסמוך עליו. אורי היה בשבילי כמו אח טוב, אח בוגר, למרות שאנחנו כמעט באותו גיל.
את אורי שלי, איבדתי לגמרי במפתיע. ביום בהיר אחד מודיעים לי, שאורי, חבר טוב מאין כמוהו, חבר שהערצתי, "הלך". קיבלתי את זה קשה מאוד. אינני יודע איך אני אתגבר על זה, ומתי...
אני מרגיש חייב לאורי הרבה דברים, וכפועל יוצא מזה שאורי לא נמצא, אני חייב לכם הרבה. מקווה לשמור אתכם על קשר כל הזמן. פשוט כמה שאפשר.
אוהב אתכם ואת בנכם היקר.
שלכם,
דוד מסלאוי