נפל ילדנו והוא חי בינינו. שמואל היה תמיד מסור לעם ולמולדת. תמיד השתדל להיות ממושמע, ציית לפקודות. תמיד היה מודאג לנוכח המצב המדיני. בתקופת האימונים הקשה לא התלונן, היה תמיד שמח בחלקו.
אף פעם לא ידענו צרות ממנו. "קח דמי-כיס, שמואל, צא לבקר את חברך," אמרנו לו, אך הוא נרדם עם העיתון ביד. "איך עברו עליך האימונים?" שאלתי אותו פעם, "לא משהו מיוחד", ענה לי, "הצבא בשבילי הוא ספורט," והמשיך: "פעם נפלתי מן הרגליים. החברים שמו אותי על אלונקה ואמרו לי, שכב בשקט. אני אמרתי, חברה, השתגעתם !" - כך סיפר
והצחוק ממלא את פיו.
פעם הופיע שמואל בבית. שמחנו וקראנו: "מה פתאום? ! הרי רק בשבוע שעבר היית בבית ואיך קרה הנס?" הוא אמר: "אני ממושמע, לכן קיבלתי חופשה ליום אחד."
ועכשיו הוא הלך, שמואל שלנו, ואת הלב שלנו לקח איתו.
הוריו