בס"ד, כ"ז אייר ה'תשנ"ט
שמוליק!
עד כה לא אזרתי אומץ לכתוב לך.
העדפתי לכאוב עמוק, בשקט, לבד!
חשבתי, שאם אסרב להאמין שזו האמת -
אולי תחזור ביום מן הימים.
אך, נראה שאין ברירה אחרת.
חלפו שנתיים, חמישה שבועות וארבעה ימים.
בינתיים אינך חוזר.
מסתבר, שזו אמת לאמיתה.
שמוליק שלנו איננו.
תחושתי היתה שלכתוב אודותיך -
משמעותו לצמצם את אישיותך -
שהרי לא איש דברים היית -
מלבד דברי התורה שנהנינו לשמוע,
כי אם בעיקר היית איש-מעשה,
בעל רצון עז ללמוד ולהתקדם
ובעל שאיפות להצליח בכל תחום.
זוכרת אני אחת משיחותינו האחרונות,
בעת שהתקשרת אלינו לפני פסח,
היה זה כמה שבועות לאחר שנולדה בתנו אביגיל -
אחות לאחינועם.
שאלת אותי אז, כיצד מתקדמות ההכנות לפסח,
ונודע לי, שאתה כבר הספקת לנקות ולעזור
בבית של אבא ואמא - יותר ממה שעשיתי אני בביתי.
ידעת עד כמה חשובה העזרה ההדדית בבית,
המילה הטובה, ההתעניינות בכולם והחיוך.
כאשר נפגשנו בפעם האחרונה
בחג הראשון של פסח,
זכרת בצורה מופלאה את גילה המדויק
של אביגיל התינוקת.
שבעה שבועות בלבד הספיקה להכיר אותך -
וההפסד כולו שלה.
ואביטל בת השנה -
מימיה לא זכתה לפגוש בך.
היא הפסינה דוד.
כאשר אחינועם שומעת את השם שמוליק -
היא תמיד מזכירה לי,
ששמוליק הוא שמוליק של מוריה..
שמוליק שכל כך אהב את מוריה.
שמוליק, היית אח למופת ודוד למופת,
עד יומך האחרון.
הקפדת לשאול בשלום אחייניותיך,
ולברר אלו דברים חדשים למדו לעשות -
ואף נהגת לבקר מידי פעם כדי לראות במו עיניך.
אילו היית איתנו שמוליק - ודאי הכל היה נראה אחרת:
חסרים לנו דברי התורה שאמרת בשבתות,
וחסר לנו החיוך שכל-כך אפיין אותך,
וגם כמובן ההתעניינות בסובב אותך עד הפרט האחרון.
אולי - בשעות אלה של ערב יום ירושלים,
כאשר נשמתך צופה עלינו ממרומי שמים,
נישא כולנו כפים,
ונבקש מהשוכן למעלה,
שיתן לכולנו כוחות להמשיך הלאה,
כדי שנוכל להוסיף בדרך שהתווית,
בצורה השלימה ביותר
ונחכה שתהיה איתנו שוב - ומהר.
מיכל