חייו לא היו סוגים בשושנים, בן 13 היה כשעזבתו אמו. מקרה זה הרס את ילדותו והפכו בוגר, אך זה לא הרס את אופיו כפי שזה יכול היה לקרות בעקב המעבר המהיר מילדות לבגרות. צצו בו תכונות נעלות כגון טוב-לב, שקט, ונוחיות לבריות. מיד כשקרהו האסון נענה לקריאת דודו לבא להשתקע בביתם לעזור לדוד בעבודתו תמורת כלכלה. המשימה היתה לחנכו כיהודי חרד ושומר מצוות ה', וכך עברה עליו שנה בסביבה חזרה לרוחו ובאורח חיים בלתי מזדהה להשקפותיו. הוא עבד קשה במשך כל היום. השכים בבוקר כדי להתפלל שחרית לפני צאתו לעבודה, וערבית בחזרו ממנה. וכך בזבז את כל זמנו החופשי בתפילות. אך ככלות שנה החליט אברהם שאינו יכול להמשיך יותר באורח חיים זה המתנגד לישותו. אף על פי שילד היה לא יכול היה להסכים לאורח חיים זה. בן כפר היה ונמשך לחיי האדם הוא ידע על קיום קבוצים והכשרות הקולטים אליהם נוער מכל הסוגים והשכבות ונערים עובדים לא כל שכן. גם חיי הפלמ"ח משכו את לבו והוא החליט ללכת לפלמ"ח אך המכשול העקרי שעליו צריך היה להתגבר היה גילו הצעיר. וכיצד יתגבר על כך והוא עדיין בן 14. אך מכיון שמראהו החיצוני כשל בוגר לא היה קשה להתגבר על מכשול זה והוא הפך פלמחניק. ואכן לא הכזיב. היה לשביעת רצון הכל. אהוב על חבריו, בכל סמכו עליו, חזק היה באופיו ובגופו. הצטיין בעבודתו במשק, הצטיין במסעות וביצע כל מה שהוטל עליו. השתתף בג'ובים רבים בימי המחתרת, גבור היה לא רק במראהו החיצוני ובכוחותיו אלא גם בנפשו, לא התבלט, צנוע ושקט היה מטבעו. ולאחר שנתיים וחצי של שרות מצוין ונמנה על הרזרבה של הפלמ"ח. כשהשתחרר הומלץ עליו לקבל עבודה בחברת החשמל בת"א וגם כאן כבמקומות הקודמים הכל אהבוהו וכבדוהו כי חבר טוב ופועל מצוין היה. ואז שכר לו חדר והחל חי חיים עצמאיים. שנה עברה מאז נתקבל לעבודה בחברת החשמל שנה של חיי עבודה, וחופש שבהם הרגיש עצמו איש עצמאי ופועל החי בזעת אפיו. חלם על עתיד של התישבות במושב שיתופי אך עם פרוץ המאורעות כשיחידות הפלמ"ח התארגנו כדי לפרוץ את הדרך לירושלים ולהגן על הישובים, היה אברהם ביניהם ונלקח מעבודתו, ונשללו ממנו כל אותם הדברים שהוא רק החל בבניתם. אך גם כאן הצטיין, חייל מצוין היה ועז נפש, לקח חלק בכל הקרבות שחוללו חלוצי הלוחמים בהרי ירושלים, בפתיחת הדרך אליה ובפרבריה. נמנה על גדוד "הפורצים" המהולל, ואכן ראוי היה לשמו. באמת פורץ היה. לא נרתע משום קרב ומשום תפקיד שהוטל עליו, באם כמקלען או כחבלן. ובקרבות אלה קפד את פתיל חייו, כחיל אלמוני אשר החיים חלקו לו מכל מכמניהם אופי ויופי, ובעצם פריחתו נגזל הימנו הכל.
לא ימוש זכרם של חיילים אלמונים אלה, לובשי בגדי עבודה פרטיים וכובעי גרב. אשר ברגליהם מדדו את הרי ירושלים ומרחביה ופקדו את קיני המרצחים. הם לחמו באויב שידו היתה מושטת להחריב את ביתנו ומפעלינו, ובעודו בשער עצרו בו מלהרוס את כל אשר הקימונו. ובמה? - באמצעים פרמיטיביים ביותר נגד חייל משוכלל ומסוכן שלאומים חזקים מאחוריו. ובזכותם הגענו למה שהגענו.
אמנם קלושה ביותר נחמה זו לאנשים אשר המתים היו כה קרובים להם אך החיים מאתנו לא שאלו, לא בתתם אותם לנו, ולא בקחתם את אהובינו מעלינו.
חיים