טוראי ראובן רובי אורפני ז"ל

הזמן מרפא את הכאב

אומרים הזמן מרפא את הכאב.
אז אומרים.
יודעי דבר יגידו שהמשפט הזה לא נכון ואף יתרעמו על הניסיון הלא מוצלח לנחם.
בהתחלה כשנפל הפור, הכאב היה תהומי ולא ניתן להגדרה.
לאחר 20 שנים בהם אני חיה במציאות הכואבת הזאת, אני חושבת שאני יכולה לנסות ולדייק את ההתייחסות של הזמן לכאב.
הזמן לא ריפא את הכאב, אלא לימד אותי להכיל ולהתנהל בתוך הכאב.
ואנסה להדגים למה הכוונה:
אני מדברת עם חיילים ושואלת אותם על תוכניות לעתיד וזה צובט את הלב.
אני מתבוננת בבני דודים שהיו אז קטנים, ועברו אותו בגיל, וזה צובט את הלב.
אני פוגשת אנשים שדומים לו באישיות וזה צובט את הלב.
התרגלנו שלא להתגעגע אליו בארוחות שישי, וזה צובט את הלב.
הוא לא שם, באף אחד מהארועים המשמעותיים בחיים שלי וזה צובט את הלב.
עולות מחשבות מידי פעם על "מה הוא היה אומר על... ומה הוא היה עושה" וזה צובט את הלב.
שבעלי וחברי לחיים לא מכיר בכלל את אחי, וזה צובט את הלב.
שבני הבכור והסקרן שואל שאלות שמחזירות את אחי "לשיח יומיומי" וזה צובט את הלב.
שאני מסתכלת על הבנים שלי ומבינה את מה שאחי הפסיד וזה צובט את לב.
שהזיכרונות על חיים משותפים שהיו, נחסמו מאחורי חומת בטון ענקית ולא ניתן לגשת אליהם, וזה צובט את הלב.
אני לא חושבת ש"הזמן מרפא את הכאב".
הזמן מלמד אותנו מהו אובדן אמיתי ועמוק ולוקח את הכאב התהומי הראשוני ומחלק אותו למנות, ומדי פעם, בתדירות לא מוגדרת, הוא משלח בנו מנה ועוד מנה, ומחייב אותנו למצוא את הדרך שלנו להתמודד עם הכאב.

הילה אורפני שם טוב
אחות של ראובן רובי אורפני ז"ל