"אילנות זקופים נגדעים ראשונים. בארות מתוקות - מימיהן ראשונים להדלל". זוהי אחת האמרות שרשם צביקה בהיר על שולחן עבודתו לפני כמה שנים.
צביקה היה אילן זקוף. זקיפות קומה וגאווה לאומית שצמחה בצילה של השואה אותה עברו הוריו.
"עניו צנוע ונחבא אל הכלים, אך בפנימיותו סוער", זה היה צביקה בהיר בשביל אליעזר, מעבידו בחברת "אגרון". הוא היה עובד מסור וקפדן המבצע בשלמות את המוטל עליו, ומאידך יודע גם לעמוד על שלו".
אליעזר זוכר כי השתייכותו ליחידה לוחמת הייתה אחת מגאוותיו ועל זאת הירבה לדבר בלהט ולהחליף דעות. במיוחד היה גאה על תפקידו במילואים. כי ברוח זו חונך והונהג בשירותו הסדיר.
עם שיחרורו מצה"ל רצה צביקה "לבלוע עולם ומלואו". הוא היה חסר מנוחה וסבלנות והאמין שחן נעורים יעזור לו בכך. עם מרצו, יושרו וההגינות שבו, שאף להתקדם כל העת קדימה.
"הוא ידע להקשיב, ולהשיב בכנות, בכבוד ובנימוס", נזכר צבי.
אומר משה: "צביקה מעולם לא התפרץ כלפי חברים, ותמיד השתדל להבליג. מעולם לא ניסה להתבלט ותמיד עזר כמיטב יכולות. בשקט ובצינעה".
הוא היה פעלתן ומוכשר, ולפיכך ברור מדוע בחודשיים שהיה עצמאי והצליח להתארגן ולהגיע להישגים המקבילים בדרך כלל להישגי שנה.
"הוא היה גם ספורטאי מעולה", אומר אביו, "ואף שיחק מספר שנים בנעוריו, בקבוצת הכדורגל של "הכוח" ר"ג. כמו במשחק הכדורגל גם בחברתו, אומר משה, חברו, דמותו של צביקה היתה דוגמא ומופת - לפרט התורם רבות לעיצוב דמותו של הכלל.
"למרות שהיה ראשון בקרב", אומר אביו "סיפר לנו תמיד כי היה בקו שלישי. "אל תדאגו לי. היו שקטים הכל יעבור בשלום", נהג להרגיע את הוריו... עד הרגע בו נשמעה האזעקה הראשונה, כשלא ניתן עוד להסתיר את האמת מאתנו. הוא יצא ונעלם מבלי לשוב לעולם. לא נפרד מאתנו על מנת לא לגרום להתרגשותנו, לנו כשהיינו כה חרדים לו".