מדרך הטבע הוא, שאדם צופה בחרדה לעתיד נכדיו, אולם לגבי נכדי הבכור לא קיים עתיד. עמיחי נפל חלל - במלחמת יום הכיפורים.
מתמונתו שצולמה זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, והשונה כל כך מתמונותיו הקודמות החייכניות והשקטות, ניבטות אלי עיניו עמוקות המבט וכאילו מסתמנת בהם דאגה.
עמיחי היה בתפקיד צבאי אחראי ואולי הרגיש את רצינות המצב. רבות שמענו מפי חבריו לנשק, על מסירותו לתפקיד, אומץ ליבו, היוזמה והתושיה שהיתה לו בכל מצב עד רגעיו האחרונים. היה זה האקורד האחרון במנגינת חייו.
אני יושבת ערב ערב למול תמונתו ומשחזרת צעד אחרי צעד את תולדות חייו הטהורים מיום היוולדו. הוא נולד בבוקר קיץ י"ג סיוון תש"ו, באותו בוקר התפרסמה הודעה על נפילתם של בחורים שמשימתם היתה פיצוץ גשר אכזיב, וביניהם יחיעם ואז הוחלט לקרוא לנכדי הבכיר עמיחי. הוא היה תינוק שקט ושליו והתפתח יפה לשמחת כל אוהביו. בהיותו בן שלוש שנים דיבר הבין והתענין בכל דבר. אהבה רבה היתה לו לבעלי חיים וממני דרש בלי סוף סיפורים עליהם, אזכור בספרי לו פעם סיפור על ציפור שנשברה לה כנף, הפסיקני מיד וביקש לדעת האם נרפאה הכנף ורק אח"כ לאחר שנרגע מוכן היה לשמוע את המשכו של הסיפור.
כשגדל יותר היה סבא ז"ל יוסף הכט מספר לו סיפורים על הגנה והתיישבות. הוא תמיד ביקש לשמוע עוד ועוד.
סבא נהג לומר לי "תולה אני תקוות רבות בעמיחי".
בבית הספר היה תלמיד מצטיין וצייתן ובעיקר התבלט באישיותו הכנה והמיטיבה עם כל חבריו וסביבתו. בהיותו בן 15 שנה בחר להכנס לפנימיה הצבאית בחיפה. ייתכן שסיפוריו של סבא על ההגנה, צבאיות ואהבת המולדת השפיעו על בחירה זו. במשך שלוש שנים התמיד בפנימיה והתחבב על חבריו ומוריו ובמסיבת הסיום נשא את דברי התודה למורים והמחנכים בשם התלמידים.
בשרותו בצבא ראה מטרה קדושה, ובכל להט נפשו מילא כל תפקיד שהוטל עליו.
בחייו הפרטיים לא שאף לגדולות, חלום חייו היה בית בכפר, משק קטן, עצים וגינה מטופחת, בסביבה כזו שאף לגדל ולחנך את בנו אהוב נפשו.
מלחמה אכזרית שמה קץ לחייו.
רק הזכרונות נשארו, אולם בהם הוא ממשיך לחיות, כי בכל דבר מושלם, טהור ויפה, אני רואה תמיד את עמיחי.
חי חי לנצח עמיחי.
סבתו נעמי הכט