אי שם בגליל 25.5.1948
... אצלנו כפי שאת מתארת לך הכל בסדר. חסר מי שהוא - שלמה. מקומו עוד חלל ריק. עוד אין אנו יכולים לתאר לעצמנו את העדרו. מפעם לפעם נפלט שמו כלאחר יד כאילו היה קיים, אך מיד נזכרים ושותקים. החברה בכלל די בסדר. אנחנו מקיימים עד כמה שאפשר ערב פינג'אן או קומזיץ, או סתם יושבים ושרים על יד המדורה. היו לנו גם שיחות גרעין, והחלטנו על הקמת מחסן משותף וקופה משותפת. זה מתגשם במשך הזמן.
חזית לטרון, 30.6.1948
... אני מקווה שזה יהיה המכתב האחרון מ"החור הנאלח" הזה. אנחנו מתחילים לשנוא את המקום הזה מיום ליום, ביחוד שאנחנו כתה בודדת שנמצאת במקום מרוחק מכל החברה.
בתחילה כמו שסיפרתי לך נסענו לירושלים לליווי. חשבתי שאראה משהו, אבל האמת - אין מה לראות. מה שקונים עולה כסף תועפות. ובכלל האנשים קשים שם במלוא מובן המילה בכל התנהגותם. אינני יודע אם יש להאשים אותם אחרי שהם סבלו רעב במשך זמן רב, אך העובדה קיימת.
מכתבו האחרון -בלי תאריך
... אני כותב לך את המכתב הזה מכפר שנכבש. רק הבוקר כבשנו אותו בלי התנגדות. אמנם אנחנו לא היינו הפורצים, אבל הגענו תיכף לאחר הפריצה. הגענו לגורן וישנו כמו מתים. כשהאיר היום התחלנו ללכת לחפש "מציאות". בבוקר בא לכפר אוטו ערבי חדש לגמרי. הם לא ידעו שהכפר נכבש וכך הרווחנו אוטו לפלוגה, חבל שלא לגרעין שלנו.
נו, מספיק על המלחמה, יש עוד ענינים לספר. עוד לפני היציאה היתה פעולת גרעין. זאת היתה, נדמה לי, הפעולה הראשונה שבאמת דנו על עניננו בכובד ראש. היתה בסמינר פגישת הכרות. כל הכשרה שחשבה את עצמה לשונה בתולדותיה מן האחרות סיפרה על עצמה, וממנה למדנו גם אנחנו.
אני מסיים את המכתב, מי יודע מי יגיע קודם לחוה - אני או המכתב...
אריכא
מתוך הספר "לזכר הי"א", הכשרת גבע תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח