"עברתי מספיק חוויות מזעזעות בחיי, נאלצתי לנטוש שני מטוסים, השתתפתי באירועים קשים, כך שהטיסה במעבורת חלל לא מפחידה אותי. יותר מפחיד אותי לנהוג בכביש גהה", כך אמר אל"מ אילן רמון למעריב עשרה ימים לאחר שהחל את האימונים ב"נאס"א", לקראת המסע לחלל. "היו כבר למעלה מתשעים שיגורים של מעבורות חלל והיתה להם רק תקלה אחת, עם הצ'אלנג'ר. יש התרגשות ביציאה לחלל. הרבה מיסתורין. אף פעם לא חלמתי על זה, והנה זה קורה לי".
אילן רמון נולד ב-20 ביוני 1954 ברמת-גן. בילדותו עבר עם הוריו, אליעזר וטובה וולפרמן, לבאר-שבע, ושם התגורר עד גיוסו. בנעוריו, נחשב רמון ל"ילד טוב באר-שבע": דייקן, ממושמע, ותלמיד מצטיין בכל המקצועות, בעיקר בפיסיקה ומתמטיקה.
בשנת 1972 התגייס רמון לצה"ל. ב-1974 סיים את קורס הטייס במגמת קרב ונבחר לחניך מצטיין. בראשית דרכו בחיל האוויר הוא שירת כטייס מיראז' וסקייהוק. "זיהיתי שהוא טייס עם פוטנציאל", סיפר בשנת 1998 ש', מי שפיקד על טייסת הסקייהוק שבה שירת רמון, "הוא טס רגוע. לא מתחמם מהר. כששמעתי שיהיה האסטרונאוט הראשון, לא הופתעתי".
כשהחליט חיל האוויר על רכישת מטוסי האף-16, טס רמון לארצות-הברית כדי ללמוד להטיס את המטוס, והיה חלק מהצוות שקלט את המטוס בחיל. ב-1981, היה רמון בין הטייסים שתקפו את הכור הגרעיני בעיראק. גם במהלך מלחמת לבנון שירת כטייס בטייסת אף-16. "היו אגדות שסיפרו שאת אילן אי אפשר להפיל", סיפר בראיון
למעריב רס"ן ש', חברו של רמון לטייסת, "הוא גם תמיד לקח הכל בקלות, לא התרגש מכלום".
בשנת 1984 החליט רמון להשתחרר מצה"ל. הוא למד הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת תל-אביב, ועבד בתעשייה האווירית כחבר בצוות שפיתח את מטוס הלביא. בגיל 32 נישא לרונה ולזוג נולדו ארבעה ילדים: אסף, כיום בן 15, טל בן 11, יפתח בן 10 ונועה, בת 6.
אחרי שנסגר פרויקט הלביא, בשנת 1986, חזר לצה"ל. בתחילה מונה לסגן מפקד טייסת פאנטומים, ובהמשך פיקד על טייסת מטוסי פאנטום בבסיס תל-נוף ועל הטייסת הראשונה של מטוסי ה-אף-16 סי בבסיס רמת דויד. במהלך שירותו צבר רמון יותר משלושת אלפים שעות טיסה על מטוסי סקייהוק, מיראז' ופאנטום, ויותר מאלף שעות טיסה על מטוס ה-אף-16. במהלך שרותו נפצע רמון פעמיים, כאשר נאלץ לנטוש את מטוסו. לזכותו נרשמה גם הפלה אחת של מטוס אויב. בשנת 1994 הועלה רמון לדרגת אלוף-משנה ומונה לראש מחלקת אמצעי לחימה במטה חיל האוויר, תפקידו האחרון לפני שיצא לארצות-הברית, בדרכו להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון.
בשנת 1995 העלה שמעון פרס, אז ראש ממשלת ישראל, בפני נשיא ארצות-הברית דאז, ביל קלינטון, את הרעיון לשלוח אסטרונאוט ישראלי לחלל. באותה שנה, נחתם ההסכם הרשמי בין שתי המדינות בנושא, אולם רק כעבור שלוש שנים התקבל האישור הסופי לשיגור ישראלי לחלל, וסוכנות החלל הישראלית פנתה לחיל-האוויר בבקשה שתבחר מועמד.
"רוצה להיות אסטרונאוט?" - בשנת 1997 היה אמור אילן רמון להשתחרר מצה"ל. באחד הערבים באותה שנה, צלצל הטלפון שעל שולחנו, וקצין מחיל האוויר שאל אותו אם הוא רוצה להיות אסטרונאוט. "עזוב אותי מבדיחות", היתה תגובתו הראשונית של רמון, אולם מיד כאשר התבררה לו העובדה שנבחר כאחד המועמדים, התעשת ואמר: "בטח שאני רוצה. אבל תן לי לנסוע הביתה ולשאול את אשתי". חודש אחרי השיחה הראשונה, קיבל רמון שיחה נוספת. הפעם, בישר לו ראש מטה חיל האוויר, דן חלוץ, כי הוא גבר על עשרות טייסים ותיקים ונבחר להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון.
ביולי 1998 החל עבר רמון עם משפחתו לארצות-הברית, והחל להתאמן במרכז החלל ג'ונסון שליד יוסטון שבטקסס. יחד איתו, הגיע למרכז החלל של נאס"א גם
סגן-אלוף יצחק מאיו, שתוכנן להיות מחליפו של רמון. למרות ניסיונו הרב כטיס קרב, למשימת מעבורת החלל קולומביה, הוכשר אלוף-משנה רמון כ"מומחה מטען", משימה שאינה דורשת ידע בטייס. האימונים לקראת הטיסה היו אמורים להימשך כשנה, אך בפועל נמשכו ארבע וחצי שנים, עקב דחיות מרובות של הטיסה.
לפי התכנון המקורי, היתה המעבורת קולומביה אמורה להמריא במהלך שנת 1999. בפעם האחרונה נדחתה הטיסה שהיתה אמורה להמריא ב-19 ביולי 2002, לאחר שנתגלו סדקים בצנרת המובילה דלק למנועי החללית. "עיקר המאמץ הושקע באימונים למקרה חירום", סיפר רמון בראיון למעריב, "לא משאירים פה שום דבר ליד המקרה. כל אחד יודע מה הוא עושה בכל דקה".
בשבועות שלפני השיגור תירגלו האסטרונאוטים התמודדות עם מצבי חירום ובהם גם תרגילי מילוט מהחללית. "אני מצפה להרגיש ריחוף", אמר רמון במסיבת העיתונאים האחרונה שלו, "ומחכה להציץ מהחלון ולראות את ירושלים".
כל אחד מאנשי הצוות של קולומביה הורשה להעלות למעבורת עשרה פריטים אישיים, שהשפיעו על חייו. רמון בחר לקחת איתו את נס הנשיא והמדינה ואת נס בית ספר בליך ברמת-גן. הוא לקח עימו גם את דגלי עיריית באר-שבע ועיריית רמת-גן, את דגלי חיל האוויר ומוזיאון החיל ואת סמל אוניברסיטת תל-אביב. בנוסף, לקח חולצה של אנשים באדום, ארגון למלחמה בתאונות הדרכים וציור של פיטר גינץ, נער בן 14 שנרצח באושוויץ.
שבוע לפני ההמראה נפרד רמון ממשפחתו ונכנס ל"הסגר" של שבוע. "הילדים", הוא סיפר בראיון, "שואלים אותי מדי פעם על הסיכונים. מבחינת הבטיחות אני מאד שקט: אם יש איזשהו ספק, מבטלים טיסה. אצלי טיסה זה חלק מהחיים. אני מתנצל שאני לא מפחד".
שעות ספורות לפני ההמראה, ב-16 בינואר 2003, נופף רמון בידו לשלום למספר עיתונאים ישראלים שסיקרו את השיגור וקרא לעברם: "שיהיה בהצלחה לכולנו". מהחלל הוא הספיק לשוחח עם ראש הממשלה, אריאל שרון, וסיפר לו: "ישראל נראית בדיוק כמו במפות, קטנה ומקסימה".