אל אריה,
אני רוצה לכתוב אליך אריה כמה דברים.
הפתעת אותי, אני מודה. ואני חשבתי שביחסים ביננו כבר אין הפתעות. כבר מזמן השתבחתי ביחסים הישרים ביננו. ואם חברות מבצבצת ועולה מתוך ידידות, הרי שמפלס הידידות כבר עברנו. גוף ענק שכמוך ולבטים. בתחילה פחדתי לעמוד לידך. היו שריכלו - קמב"ץ ענק וקמ"ן קטן, צמד למופת. אכן משונה, דווקא באלה נסללה דרך ההבנה. ופתאום, כאילו ידע אדם אחד מראש מעשה השני. לכן אני מופתע.
יצרת אצלי אי סדר גדול, הלכת ממני באותה מהירות שבה באת. ובצורה משונה. כאשר יוני סיים את תפקידו כקצין המבצעים והגעת, לא חיכית כדי לתת לדברים להסתדר מעצמם, לא עבדת לאט, לא "נחתת רך". היו שם, בתקופה הראשונה, הרבה בלגן ועבודה יסודית ושינוי, מהתחלה, של משרדי המבצעים בגדוד. בלילות האלה רותי ישנה מעט. בעיניים עייפות ישבתם שניכם, והיא הדפיסה את כל התיקים הנדרשים והלא נדרשים מחדש, בצורה יפה, עטופים בניילון, בתיקים חדשים ועם עדכונים.... לסמלי המבצעים היה ברור מיד שנחת פה משהו גדול. יוני עוזב ומגיע אדם שעומד על כל קוצו של יוד, שמצפה למקסימום, שעובד ביסודיות אדירה, מזיזת הרים, איטית אבל מורגשת, כאילו להדגיש - פה משתנים דברים. למעשה, התעקשותך הייתה לסמל בגדוד. אמרנו: "אריה הזה עקשן", וחשבנו; "אריה הולך עם הראש בקיר". ולרוב, ראו זה פלא, הקיר נשבר ואתה עברת. שמעתי רטינות מכמה כיוונים, מלמטה ומלמעלה. וכשסיפרתי לך, חייכת תמיד חיוך ענק ודיברת אלי. העקשנות והיישרנות והיסודיות - היו אתה. העקיפות הקטנות והגמישות הגדולה - לא היו החליפה שתפר לך אלוהים. ואת המסר הזה הבנתי הייטב מדבריך. מהר מאוד הבינו זאת גם שאר האנשים. אם היה איזה אבק אי-בהירות בימיך הראשונים ובשבועות שלאחר, התיישרו כל הדברים מעצמם והתואר אריה-הקמב"ץ ישב חזק, כששתי המילים הופכות למושג אחד ברור.
בתקופת החודשים שאחר כך הרגשתי ביננו איזה קשר חזק, שהיה מעבר לידידות. לפתע גילית בי שפה משותפת ומצאתי בך מושגים שווים, הבנה, שידור באותם צופנים. כשקרה, ומעשינו כוונו לכוונים שונים - אתה מושך ימינה ואני לשמאל - די היה בשיחה אחת, בהחלפת צופנים, בהבנה פשוטה, ושוב יסטו הכיוונים אחד אל השני. או, לפחות, אחד במקביל לשני.
בקו הגבול הישן התנהלה ממשרדי המבצעים עבודת בטחון שוטף (בט"ש) גדולה; גדוד שריון סדיר נוטל על עצמו, בנוסף לעבודות האימונים והשיגרה, טיפול בפעולות הבט"ש. דיברנו על תצפיות וסיורים, שהיה צורך לתת להם מענה יום יום. באופן מעשי - היינו אחראיים לקו הגבול ארוך, בן עשרות קילומטרים. מידי יום הייתה תצפית בלי מים, סיור תקוע, ג'יפים לא מטופלים, אנשי מילואים שמגיעים ושעוזבים, גשש סרבן מדי וגשש יוזמני מדי. ודי באלה למלא זמנו של אדם.
לך, אריה, היה דרוש לכך אדם לחלוק בו בעומס, ולי נטייה טבעית לפרוץ מעבר לתפקיד האפור שלי. השילוב הזה יצר צמד, שעבודתו קלה וטבעית, כמובן בזכותך, נותן הטון. הזמן עבר והנסיגה מזרחה האריכה את קווי הבטחון השוטף של הגדוד הרחוק והמבודד עוד יותר. הפעם הבעיות אילצו עצירה של חלק גדול מפעולות הגדוד והתמסרות לעניינים אלה. והנה נקודת אור; מכתב ממפקד בכיר, המאשר שרמת אחזקת קו הגבול עלתה ולא ירדה! אתה מחייך, המג"ד מודה בישיבה ש"יש לו ראש שקט" בכל הקשור לבט"ש. יש שם כתף נאמנה וכל העניינים מסתדרים! אתה מחייך.
אני נזכר בכתבה על הקו החדש בסיני במוסף של עיתון ערב. הכתב נטל חוויות חוויות וחלק אותן לקטעים. אני קורא בעיתון וחש שהעניינים מוכרים לי יותר מדי. ובאמת - כתבה על האנשים המעניינים של סיני, חייבת להכיל גם אותך; פתאום, מספר הכתב, מופיעה לפני דמות ענקית העטופה בלילה ובמעיל. אני רץ אחריה ושואל - "היכן הקמב"ץ?". הדמות עונה שנעים להכיר, שמה הוא אריה וממשיכה ללכת... הכתב שב ורץ אחריה למשרד הסמג"ד. במשרד זה מתנהלת לה תמונה מס' שתיים. אריה הקמב"ץ טוען, שהחיילים החדשים שהגיעו, אינם שייכים אלינו והגיעו רק מכיוון שאחרים טעו. הסמג"ד מתרגז ועונה לו: "אריה באמת, למה אתה דואג לכל העולם?" למה, באמת, ציפור עפה והדג במים ואריה דואג לכל העולם...?
כך נסגר מעגל. כך נאמר הכל, ולכן אנו כאן מול הנייר. חודש וחצי עבר ואני מופתע. פשוט מוזר. מתפרצת מתוכי שאלה ואני מכריע אותה וכותב; "אריה, לא יכולת לדאוג כאן לעצמך?" אלוהים ואתה יודעים את התשובה.
ובשעות האחרונות, כשאני אתך בדרך הארוכה בכיוון מפקדת פיקוד הצפון, ומממנה הלאה לרמת הגולן, משיחים על הכל שבעולם, כאשר אני אתך בחושך של חאן יונס, הכביש קר וארוך, הג'יפ מדומם וגופך הגמלוני נענה להנשמותי מבלי דעת, עד לביה"ח הערבי, וגם שם, כשאני מתבשר, כולי חסר שינה וסחוט ושבור, מליט ראש בשתי ידיים, וגם כשאני מולך בקבר, וכולם בוכים וההרגשה מי יאמוד אותה - גם אז שבה ומנסרת השאלה - "אריה, ולך לא יכולת לדאוג?"
אלדד נאור
מעין צבי
שרת כקצין המודיעין לצידו של אריה ז"ל והיה עמו בשעותיו האחרונות