רס"ל יהודה אודי אייש (אילת) ז"ל

אלבום תמונות

6.2.03

אני כותב לך ולמי עוד אכתוב
בזכותך אני לבד ובודד, מי בכלל המציא אותך, מילה מנוכרת עצובה, מילה בלי סיבה.
עכשיו, שקר, גשם יורד בחוזקה ורוח קדים גורמת לענפי עץ טועים לדפוק על חלוני, למרות שמכסה אותי שמיכה עבת בשר ותנור דלוק בחדרי, בפנים בתוכי אני קופא.
חסרה לי אותה יד מחבקת, גופה החם שמתכרבל בי וריח סיגריה מסתלסל.
את חברתי המנוכרת עוטפת אותי בקור מילתך, שנתי נעלמת, מסך צבעוני מעביר את הלילה הזה וזה שלאחריו ושלאחריו...
ורק הבקר עם שמש שמעט מבצבצת, את מרפה מעט, המולת הרחוב, צחוק מתגלגל של ילד, את כמעט נעלמת, אני רציתי לעצור את הזמן בכל יום וכוחי לא עמד בכך.
את חזרת רעננה מתמיד, צובטת, מקפצת, מקניטה, מודיעה אני כאן בחור שלי, מקווה שהתגעגעת אלי, מהנהן בראשי לאות הסכמה, מושיט אליך יד עלומה ואת מובילה.
אורז עצמי בתוך חליפה חדשה, יוצא אל תוך הלילה המפחיד, יושב בבר מקומי עמוס לעייפה את יושבת על זנבי, מרחיקה כל נפש חיה. ניסיתי לא פעם להשקות אותך בשיכר, אולי תשברי שמירה. מה שאני זוכר, זה אותי מתנדנד בדרך, את יציבה ועומדת על המשמר.
לא פעם ברגע של חולשה שאלתי עצמי: למה אינך עוברת מן העולם, לבטח הוא יראה אחרת לגמרי. לא עוד איש הולך ברחוב בגפו וידיו בכיסיו, עיניו תרות בכל הכיוונים בודקות ההסתלקת? ותמיד כאילו בכוונה, חוצים אותו זוגות חבוקים, שלשיות מצחקקות או חבורות שרות.
את חברתי הבדידות, אוחזת בי חזק וכאות קין על מצחו של המסכן, את מופיעה כאילו היה מצורע...

חברתי הבדידות
עייפתי ממך עזבי אותי במנוחה...