הוריו של צביקה ז"ל: אברהם וזהבה גלנץ (שאינם כבר היום אתנו) היו פליטי שואה, אשר הוגלו למחנה פליטים בגרמניה, ואז נולד צביקה, תינוק שקט, עם עיניים כחולות וחיוך מתוק. התחילו חיים חדשים לגבינו, (אני הייתי בת 11) כשהוא נולד.
אני זוכרת, כשהייתי עוברת ע"י העריסה הקטנה, ורואה את הצרור הזעיר, שצומח חיים רכים ותמימים, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. האמנתי, שנגמר לנו ההרג, הסבל והרדיפות בפולין ובגרמניה.
נעלה לארץ ונוכל להמשיך ולחיות בשלווה, כי צביקה נולד לחיות בחופש, ללמוד ולהתפתח. אבל בשמיים רצו אחרת.
בן טוב ונאמן היה צביקה, מה שעשה - עשה בשלימות: יותר טוב ויותר חכם, ניתן לסמוך עליו ללא עוררין, נעים היה להיות במחיצתו. את הוריו מאוד כיבד ושימח אותם בכל הזדמנות.
כשאני ואחי התחתנו, הקמנו משפחות, נשאר צביקה בבית עם ההורים עד הגיוס.
"ידי זהב" היו לו, כל דבר שהתקלקל בבית, דאג לתקנו, ההורים נהנו מהיצירות והפתעות שהיה מכין להם ומשמח את ליבם.
כל כך צעיר הלך וכל כך גדול היה.
הורי חיו בצל האבל כל ימי חייהם, האבדה הייתה קשה וכואבת ויום יום היו צריכים להתמודד איתה, כשהדמעות יורדות לבד, לא מפסיקות ואין לנו שליטה עליהם, והעיניים נעשות אדומות, ומנסים להסתיר אותם אחד מפני השני.
מה לעשות הצער והאובדן אינו עבור, אפילו במשך השנים, אני תוהה וחושבת לעצמי:
"הלוא, אחי לא פגע בחייו הקצרים אפילו בזבוב. רק עשה טוב עזר לחבריו בכתה ואחר כך בצבא, והביא אור לחיינו.
תמיד הרגיע את כולנו, היו אומנם תקריות יום יום בתעלה "במלחמת ההתשה". אבל לא האמנו שצביקה ייפגע.
לבי בוכה וכואב לי מאוד על אותם דברים שהפסיד: את ההנאות הקטנות וגדולות להן לא יזכה, ולא יגשים אותם תוכניות שהיו לו.
"ואולי עתה כשהוא בשמים, גם יעזור לנו. הוא ודאי משקיף עלינו ורואה: כמה אנו מתפללים "לשלום" ויחד עם המלאכים הטובים מצטרפים לתפילותינו!
כתבה: אחותו צילה קופרשמידט.