"יצאנו למלחמה ביום ראשון בבוקר בשיירות הגדולות לסיני", מספר רני חקלאי. "הטנקים נסעו על השרשרות. כל היום נסענו דרומה. הייתה זאת נסיעה ארוכה מאוד. לבלוזה הגענו די מאוחר בלילה".
שמעון דיכטר, או כפי שהוא נקרא בפי ח בריו, צ'אנג, היה בזחל המ"מ. ביום השני קיבלה היחידה פקודה לנוע לתעלה. הטנקים נעו קדימה. במשך כל היום ספגה היחידה הפגזה קשה. זחל"מ אחד קיבל פגיעה ישירה מטנק מצרי וצ'אנג עם חבריו לזחל נשלחו לחלץ את החיילים הפצועים. תחת אש כבדה, קפצו שמעון דיכטר וחבריו והחלו מוצאים מהזחל"ם שני חיילים. בדיוק אז נפגע הזחל"ם בשנית. הייתה התפוצצות אדירה. חיילי זחל"ם הפינוי נאלצו לחזור. לא היה כבר את מי לחלץ.
מאוחר יותר עסקו אנשי היחידה באבטחה ובמארבים, כשהם נתונים כל העת בהפגשות קשות. ב - 17 באוקטובר, קיבלו אנשי החרמ"ש פקודה לנוע בכביש מול טסה. אז גם קיבלו האנשים "זלדות" חדשות במקום הזחל"מים והכוח אורגן מחדש. עם צליחת כוחות צה"ל את הסואץ עבר גם ה כוח בו שירת שמעון את התעלה ונערך בצידה השני.
"התמקמנו בלילה בשדה התעופה בדוור-סואר", סיפר רני. "בלילה חטפנו הפגזת "קטיושות". הבוקר היה די שקט, עד שהתותחים שעמדו בשדה התעופה החלו לירות, ולפיהם איתרו גם אותנו".
כל אותה תקופה נעו חיילי היחידה באיזור ג'ניפה, כש"הזלדות" מלוות את הטנקים. באותה תקופה הוקלה כבר המלחמה ו"החבר'ה, כדברי הלוחמים, "חיפשו רוח קרב. התחלנו לראות ניצחונות כמעט כמו במלחמת ששת הימים".
ב - 23 באוקטובר החלו צ'אנג וחבריו לקבל חבילות ולחוש את סיום המלחמה. הם התווכחו, כיאות לנחלאים, על הנושא "בעד ונגד הקיבוץ והמושב" ותיכננו את מסיבת השחרור.
כשהם ישובים מול סואץ, קיבלו חיילי היחידה פקודה לכנס לעיר. "חשבנו שהמלחמה נסתיימה והמג"ד אף אמר בקשר: תקחו שבויים, שה יהיה קל".
"חצינו את מסילת הברזל ועלינו על כביש סואץ-קהיר. הגדוד הסתדר על הכביש, פלוגות הטנקים וה"זלדות" והזחל"מים, ובערב ב 9.00 נכנסו לעיר כמו במצעד נצחון".
הצרות והקשיים לא אחרו לבוא. "ברבע לעשר חטפנו מכת אש לא נורמלית. מכל חלון, מכל חור, נורתה אש חזקה. במכת אש זו נפגעו אנשים רבים. שמעון דיכטר נהרג במקום".