רבים מחבריו של שמעון דיכטר אינם מכירים אותו בשמו זה. כבר בגיל צעיר דבק בו הכינוי "צ'אנג", שליווה אותו עד יום נפילתו.
"השם צ'אנג", אומרת אשתו יהודית, מקורו בסטר "דליה והמלחים", והוא דבק בשמעון, בגלל עיני הסיני שלו.
עיניו של שמעון לא היו הדבר היחיד שייחד אותו בין חבריו. אלה שגדלו איתו, עברו יחד עמו את בית הספר, הגרעין והצבא, והמעלים עתה את זכרו, החלו רק עתה לחוש בנפילתו.
"כשחבר נופל", אומר אבי פרוסט, "לא קולטים זאת בתחילה. הדבר בא אליך רק חודשיים, שלושה או ארבעה אחרי כן. יש מילואים ועבודה ולימודים. אך כשהתקופה מתחילה להתארך, אתה מתחיל לקלוט בצעם מה קרה. כך סיפר לי ג'ינג'י, שהוא החל לפני שבועיים לחלום על שמעון בלילות".
"היום", אומרת שרה, "כשאנו עוברים ברחוב בין הבית שלי לבית שלו, אני רוצה לשאול: למה לא רואים צ'אנג? אני חשה בחסרונו, כי תמיד היינו פוגשים בו באותו מקום, מסתובב ליד הבית עם העיתון, קורא בו תוך כדי הליכה"..
צ'אנג, כפי שהצטייר בעיני חבריו היה צנוע וסגור, שקט ורגיש.
"שמעון ידע מה שהוא ורצה", מספר אחיו הבכור, "הוא גם ידע לקראת מה הוא הולך וכל דבר שעשה - עשה ביסודיות".
בהשפעת משפחתו החל ללמוד תכנות מחשבים ואף עסק במקצוע זה לפרנסתו.
"שמעון", אומרת גיסתו, "היה פתוח לכל הצעה, ידע להקשיב לאחרים ולקבל גם את דעתם".
בגלל יחסיו הטובים עם חבריו, והדרך בה האזין לאנשים, נבחר צ'אנג כסדרן עבודה בעת שהותו בקיבוץ.
למרות שהיה משוחח עם חבריו על נושאים אישיים, עזר ונתן לא אחת עצות, הרי שאת בעיותיו שלו היה שומר לעצמו. "הוא היה סגור מאוד", ונזכרים חבריו בתנועת "הנוער העובד והלומד", שהגדירו אותו כ"שתקן כרוני".
כבר באותה תקופה של תנועת הנוער התבלט צ'אנג באהבתו לכדורגל. באותה תקופה אף שיחק בקבוצת הכדורגל של הפועל רמת גן (נוער) ונבחרת הנח"ל.
"מלבד הכדורגל לא היו לו תחביבים בולטים", נזכרים חבריו. "אך הוא אהב לקרוא. זה החל כבר מילדותו כשאת הספר הראשון שקיבל בכיתה א' קרא 26 פעם". מאז השתנו, כמובן, כמה דברים, אך אהבתו לספרים נשארה. שמעון למד במגמה ההומאנית, אך כפי שמעידים הוריו, היה ריאלי בתוך תוכו.
בדרך כלל היה אופטימי, וברוח אופטימית כתב את מכתבו האחרון: "הסוף נראה באופק ואני מקווה שיגמר כמה שיותר מהר. אין לכם מה לדאוג, הכל בסדר אצלי".
"אין מה לדאוג", אומרת אימו, "כזה היה תמיד. עשה את הכל במהירות ובשקט".