סרן איתן סגל ז"ל

אלבום תמונות

הורים יקרים,
עברו עלי ימים קשים מאוד מאז שאיתן נפל, אני חושבת, שהידיעה על כך היתה הנוראה בחיי. זה היה "שוק" שעד עכשיו לא חלף. האמת היא, שפרט לזה שאנחנו חיפאים וכמעט לא מגיעים לתל-אביב, אף בזמנים שהיינו בתל-אביב היה לי קשה לבוא אליכם, משום שגם בלעדיכם הייתי נתקפת לעיתים קרובות בהתקפות בכי, כך שידעתי שבפגישות אתכם יהיה גרוע יותר. אבל, כשנפגשנו בבית-הקברות, ראיתי שאתם הרבה יותר חזקים ממני, ושבעצם לא הייתי צריכה לחשוש מפגישה אתכם.
קשה לי לכתוב עליו, כי למרות שאני יודעת ומרגישה בכל רגע שהוא איננו עוד בינינו, קשה להתבטא בכתב בלשון עבר.
אני חושבת שהתכונה הבולטת ביותר אצל איתן היתה הכנות, דבר שעשה אותו לידיד-אמת.
הרבה פעמים "חטפתי על הראש" ממנו, כשעשיתי דברים שלא הייתי צריכה לעשותם, או כשלא עשיתי דברים שכן הייתי צריכה לעשות, אך, לעומת זאת, הוא ידע להגיד מלה טובה כשנראה לו שאדם מתנהג בצורה הגיונית ונכונה.
היה בו שילוב של הגיון והמון רגש. הוא ידע להעריך דברים טובים. היה חבר טוב ואהב לעזור.
איתן אהב מאוד אנשים, ובמיוחד את הוריו, אחיו ואת עמית. אני זוכרת שיום אחד בא בבשורה משמחת, שלאחיו נולדה בת, ולא ראיתי אדם מאושר ממנו, הוא סיפר לי על פרשת ההיכרות שלו עם עמית, והכל נאמר בכל-כך הרבה אהבה והערכה כלפיה. בכל הזדמנות נתן לי להרגיש, שאת הערכים שהיו מצויים בו רכש בבית הוריו, וסיפר לי המון על משפחתו, עליכם, ועל האהבה והכנות המצויים בכם. קשה לתאר איזה טיפוס משפחתי וחברותי הוא היה. אני זוכרת את המסיבות בפנימיה הצבאית, איך אהבנו לרקוד יחד ואלסים וריקודים אחרים על פני אולם-הריקודים, איך יצאנו לבילויים עם חברים בדיסקוטקים ושאר מועדוני-בידור. הלכנו לסרטים והצגות יחד, וקשה לחשוב שאדם שכה אהב את החיים, החיים בגדו בו והוא איננו.
אני זוכרת, שבכיתה י' בגימנסיה איתן ואני היינו היחידים בין כל תלמידי השישיות שקיבלנו 6 בגיאוגרפיה. כשניגשנו למורה לברר מה העניין, הוא ענה שאנחנו הכי מפריעים, פעם המחנכת אמרה לנו שגם ד"ר יוגב מתלונן שאיתן מסרק אותי בשיעורים, והידידות הזו "קצת" מפריעה בלימודים... בשיעורי אזרחות - שיעור שבדרך-כלל היו נוכחים בכיתה כ-6-7 תלמידים, היינו איתן ואני נשארים בכיתה, מחברים אזניית טרנזיסטור (שהיה מונח מתחת למדף) לאזנינו, ומתכתבים בינינו, וכך העברנו לנו את השיעורים בנעימים.
היה נעים לשוחח עם איתן על כל נושא שבעולם. החל בחדשות העולם הגדול וכלה בבעיות אישיות קטנות, הוא התמצא בכל והיה אדם מלא ערכים וכושר שיפוט, ידע תמיד להגיד את המלה הנכונה במקום הנכון ולתת עצה טובה כשצריכים.
מעט לפני שאיתן ועמית נישאו, יצאנו אתם לטיול לוואדי דאראג'ה. זה ואדי די מסוכן לטיולים, הם סיפרו לנו שההורים קצת התנגדו ליציאה לטיול כזה בסמוך לחתונה, שמא תקרה תקלה כלשהי ואחד מהם יגיע לחתונה קצת חבול... מהטיול חזרנו בריאים ושלמים, ומי יכול היה לחשוב באותו זמן על מה שיכול לקרות לאותו אדם אחרי שיגיע לחתונתו בריא ושלם?!
באותו טיול לוואדי דאראג'ה היינו צריכים לטפס על סלעים ולרדת מהם על-גבי חבלים וסולמות הקבועים בהר, וזכורתני שלקראת הצהריים הסולמות התחממו בצורה נוראית, כך שאי-אפשר היה לגעת בהם, איתן התנדב להוריד את חולצתו, ובעזרתה ירדנו כולנו בלי לקבל כוויות בידיים. כל פעם ירד אחד, החזיק את הסולמות בעזרת החולצה והיה זורק את החולצה למעלה, לבא אחריו בתור.
כמובן, שיש עוד הרבה מה לספר על איתן. למשל, באופן קבוע לא הכין את השיעורים בפיסיקה. למעשה, כולם לא הכינו, אבל העתיקו בהפסקה, ואילו איתן, שהיה כה כן וישר, היה קם כל שיעור, כשנשאלנו מי לא הכין שיעורים. כשהמורה שאל למה לא הכין, טען שהוא לא ידע לענות על השאלות ולא ראה טעם להעתיק בהפסקה, כי מכך לא ירוויח כלום.
אם אמשיך לספר ולכתוב את כל הידוע והזכור לי עליו -
לא אגמור לעולם. אני חושבת שמה שכתבתי נותן, על קצה המזלג, להבין מיהו איתן עבורי ועבור כולם.
אין מילים בפי להתנצל על אי-הכתיבה עד היום, אבל באמת לא מצאתי הזדמנות לשבת לבד, עם עצמי, ולשפוך הכל על הנייר.
מכתב זה נועד, בעצם, יותר אליכם מאשר לכל אחר אחר. לכם, שגידלתם וחינכתם אותו על ברכי ערכים של אהבה, יושר וכנות.

היו ברוכים ודעו שאבידתכם היא
אבידה לי, לחבריו ולכל עם ישראל.
שלכם - אתי