סרן איתן סגל ז"ל

אלבום תמונות

אלברט לא אהב במיוחד עיתונאים, מתן ראיונות - זה לא היה השטח שלו. באחד הימים הראשונים של המלחמה הגיעה לשם קבוצת עיתונאים מחו"ל. וזה היה לילה וקומנדו מצרים הסתובבו בשטח, ושיכנענו את אלברט שאי-אפשר לגרש את העיתונאים בחזרה: א) אלה עיתונאי-חוץ. ב) בגלל הסכנה שבדבר.
הוא הסכים ואמר לאיתן לדאוג לאנשים, איתן דאג לכולם, בשקט - דבר שהיה אופייני גם לאיתן וגם לאלברט. קודם-כל, שלח אותם להתרחץ, דאג שתהיה להם מגבת וסבון. נתן הוראות לטבח להכין להם אוכל. קרא לאיש שעסק בענייני הסברה להכין להם תקציר על המצב, לאיש של האספקה שידאג להם לשקי-שינה, וכל זה בצורה כזאת שלא היה צריך להרים קול ולא לחזור על דברים פעמיים.
כאשר האנשים גמרו להתרחץ, חדר-האוכל היה כבר מסודר עבורם, הושיבו אותם ליד שולחנות, הביאו להם אוכל. גמרו לאכול, הקצין שעסק בענייני חינוך חילק להם את הדפים, עם הסברים ועם שירטוטים של מפה, גמרו את ההרצאה, שלחו אותם לישון במקום מסודר, עם שקי-שינה, וזה הכל התנהל ברציפות תוך חצי שעה, והכל בשקט כזה.
פעמיים זכיתי לפגוש באיתן ז"ל. מאז מלחמת ששת הימים שרתתי כאיש מילואים במפקדת קצין חינוך ראשי. יום אחד נשלחתי לסיני לפגישות עם חיילים. הגעתי אל אחד התעוזים, לא הרחק מתעלת-סואץ, שם פגשתי את איתן מפקד הפלוגה. אנא, האמינו לי, כי אינני אומר זאת לאחר מותו. הוקסמתי מן העלם הזה, מנמוסיו הנאים, מסבר פניו. הוא הפך את בקורי באותה פלוגת טנקים לזכרון יקר ומרגש. יחסה של יחידה אל אורח כמוני, מבוגר יותר. נקבע במידה רבה לפי יחסו של המפקד. הוא דאג להביא לשיחה את אחרון חייליו, ישב לידי בעת הפגישה, עודד שאלות ואחר כך היזמינני לארוחת צהרים עם סגל הפלוגה. שמורה עמי גלריה של דמויות. פגישה זו ודומות לה מעניקה לי תמיד את חוויית הקשר עם דור הבנים. שוחחנו רבות אותו יום עד אשר המשכתי בדרכי לעבר יחידה אחרת.
הפגישה השניה התקיימה בנסיבות שונות לחלוטין. כשעה לאחר שיללו צופרי האזעקה בשבת, ביום הכיפורים, ה-6 באוקטובר 1973 הוזמנתי טלפונית להתייצב מיד במפקדת היחידה בתל-אביב. תחילה חשבו לשלוח אותנו כמרצים ומדווחים אל היחידות הלוחמות. לא ידעו את המצב לאשורו, מה איומה המערכה. בינתיים נתבקשתי לכתוב מעין "דף-קרבי" מטכ"לי. אחר כך נתבקשתי לכתוב דף דומה בשם מפקד "אוגדת-הפלדה" אלוף אברהם מנדלר (אלברט) ז"ל. השבתי, כי אינני יכול לדבר בשם לוחמים ליד שולחן כתיבה בתל-אביב. דרשתי לרדת לסיני ולהצטרף אליהם ואם צורך להם בקצין חינוך ובסופר אעשה זאת שם, בתוך המלחמה.

ביקשוני שאכתוב עוד פעם אחת ואחר כך ארד דרומה. בלב כבד עשיתי זאת. ב-8 באוקטובר הגעתי לסיני. תחנה ראשונה רפידים. אז, רק אז, ידעתי מה נורא ההבדל בין החזית והעורף. בדרך אל האוגדה נכנסתי לבית-החולים הצבאי הסמוך. ראיתי את המחזות שלא יסופו מלבי לעולם. בין הפצועים הרבים ראיתי חיילים מוכי הלם. האויר רעם ממטוסים ומסוקים. יחידות פשיטה מצריות נחתו בסמוך. ומפעם לפעם נשמעו קולות ירי של נשק-קל בעוד רעמי ארטילריה רחוקים ממערב ממחישים את האימה.

אחר כך מצאתי עצמי בחמ"ל העוצבה. אמרתי לאלברט, כי כתבתי ללא רשות ממנו דברים בשמו. כן, אמר, סיפרו לי כי שמעו בגלי צה"ל פקודת יום שלי. אני מקווה, כי כתבת משהו יפה. הייתי עסוק... לא שמעתי. הוא שאל אם מישהו מטפל בי וביקש מקצין המודיעין להביאני בפני ראש הלשכה שלו "שידאג לך". אז ראיתי את איתן פעם נוספת. הוא הכירני ושמח לקראתי ומצא זמן בעיצומו של הלחץ הנורא לדאוג לי לטפל בכל מחסורי. תמיד מצא זמן לשוב ולשאול מה אפשר לעשות למעני. אז רק אז ראיתי מה כבדה המערכה ומה מרובים הנפגעים ועד כמה קשה מצבה של עוצבה זו, שהופתעה ואיבדה לוחמים וכלי-מלחמה. נודע לי מפי איתן כי לא רצה בתפקיד הזה וכעת. כשפרצה המלחמה, ביקש לשוב לפלוגתו. אלברט היה טרוד מאוד ורק לעיתים בשעת לילה
מאוחרת, הרשה לעצמו להתפרק במקצת בשיחת רעים.
הרביתי לשוטט בין היחידות וידעתי במה מדובר. מפעם לפעם הפגיזו תותחים מרחיקי קלוע את אזור החמ"ל.

לילה אחד סיפר לי אלברט על טיול שערך עם אשתו ובנותיו בסיני. הוא תאר באהבה רבה ובהתלהבות פיוטית את אזורי הסבחות ואת העופות המופלאים ואת בוהק השמים. היו רגעים של עצב, הוא אמר: מיום ליום יותר קשה לך לשאת את השמות האלה. הוא דיבר על חברים שנהרגו. איתן ישב עימנו והקשיב.

מעוז המזח עדיין החזיק מעמד. אלברט דיבר על הברירה הנוראה: לצוות עליהם קרב עד תום או לאפשר להם כניעה מכובדת לאחר שלחמו כגבורים. חשבתי שנוכל להתחבר אליהם - אמר - עודדתי אותם. הם היו התצפית שלנו קתק"ים שלנו אך אינני יכול לצוות עליהם קרב עד האיש האחרון. הם עשו את שלהם.

בשובי מביקור באחת היחידות קרא לי קצין אג"ם ואמר: בוא מהר! זו השיחה האחרונה עם המזח! המפקד ביקש שיקראו לך. שאלתי, היכן הוא ? נאמר לי, כי יצא לסיור.

שמענו את המילים האחרונות מן המעוז העומד ליפול, את מפקד המעוז המבקש מן הקשר למסור שלום לחברתו ולומר לה כי נשארו בכיסו כעת רק תמונתה ופנקס החייל שלו.

אחר כך נכנס קצין אחד ובקול שבור סיפר שאלברט ואיתן פצועים קשה וגם כתב קול-ישראל שהיה אתם בזלדה פצוע קשה וגם הקשר. כעבור שעה קלה נודעה האמת. כל האמת ורק האמת...


(מתוך מכתבו של חיים גורי להורים)