אלבום תמונות
איתן הוא בכל שמסביב. בצלילי המפוחית שנשא עמו תמיד בטיולים, שבקעו אל לילות עצובים, שספרו געגועים ואהבה ושמחה ועצב.
בצלילים הרכים, בשירים השקטים, ברעננות המוסיקה של ויולדי, בקונצרטים קטנים של שבת ב"צוותא". "המוסיקה עושה לי משהו נהדר, כמו מרעידה משהו בפנים", היה אומר.
איתן הוא בילדים הקטנים המסתובבים ברחובות לפתע בלעדיו, ללא זרועותיו הגדולות והחמות וחיוכו הנהדר. איתן אהב ילדים. תמיד מצא את הנתיב לעולמם. ברחובות דרכנו תמיד יחד בריבועים ולא על הקוים, כמו בשירו של א.א. מילן. אולי דרך איתן פעם אל קו...
אפשר לספר כי אהב את הים, אין צורך לספר. כי הים השקט בערבים, כשהרוח קלילה ומלוחה והחול רטוב, היה שלו במיוחד. והיו לו עיניים תכולות כמו ים עמוק וצלול.
והמדבר הענק והמיוזע. אותם חיילים בחאקי שהיו לגביו קודם כל אנשים, ולכל איש - עולם משלו, ואת עולמות אלה ניסה להכיר, וניסה לעזור. לא פעם נסענו בחופשות הקצרות לביתו של חייל בפלוגה, אשר התאונן על בעיות משפחתיות, ואיתן היה ניגש אל המשפחה.
המדבר, בכל שלוותו המדומה, מחנך לקצב חיים מסחרר. לילות פעילות ללא שינה, עייפות המצטברת משך השבוע כולו ומוצאת פורקנה בשבת האחת של חופשה. ובכל זאת - אהב את המדבר ואת האנשים.
הוא לא מדד את החיים בקנה מידה של כסף. שושנה אחת היתה טובה פי-כמה מזר, ומחשבה וכוונה - מערך מדוד בכסף. והחיוך האמיתי, הכן, החם, היא מתנתו הטובה מכל לכולם.
הרבה דמויות לו לאדם - כמספר האנשים עמם בא הוא במגע.
החיילים יאמרו: היה קפדן ואנושי.
האורים יאמרו: תמיד היה בן טוב.
החברים יספרו כי חייך, כי היה חברותי ופתוח.
ויש שיספרו על קיום הרבדים העמוקים, הסגורים, הנעלמים מכולם.
דומני שבחור בן עשרים ושתיים - יותר משהספיק לחיות - הספיק לתכנן ולחלום לימודים, חיי משפחה, ילדים, זקנה... המלחמה הפכה את החלומות לאשליות.
עתה נותר רק לספר: הוא רצה להיות... לעשות... הוא חלם... ואולי - הוא הספיק...???...
עמית