אלבום תמונות
לאיתני שלום!
שוב אני יושב ליד שולחן-הכתיבה כדי לכתוב אליך.
מאז שהתבגרת לא הרבינו להחליף מכתבים בינינו, כי זה נראה בנלי - יותר שוחחנו בלילות במטבח ליד המקרר הפתוח, נתתי שתפנק אותי ואתה הכנת לי את המאכלים אשר אתה אהבת.
וכך, במשך שעות ישבנו ושוחחנו, מסביב שקט, עניין רודף עניין, עוסקים ומרחיבים בנושאים אקטואליים שונים. למרות זאת, מדי פעם בשעות משבר לא היתה ברירה, אלא להביע את רגשותינו. אז נולדו אותם מכתבים יפים, מהם התברר לי עד כמה אתה מבוגר במחשבותיך, ובהערכת הדברים.
לצערי, גם מכתבים אלה אבדו. וזו מכה עבורנו. אני יודע שלהבא לא אקבל תשובה, אך אני אמשיך לכתוב אליך, אספר לך כל דבר.
סיפר לי חברי: יצחק, אל פחד, בנך ימשיך לחיות עבורכם כל עוד אתם בחיים. בנו היה בסך הכל בן שש-עשרה וחצי כשנפל ליד תרשיחא, לפני הכרזת המדינה. אתה היית בן עשרים ושתיים, יצרת, חינכת וגם אהבת. נישאת לבחירת לבך, והיית מאושר. ידעת להבדיל בין טוב לרע. חייך היו מלאי תוכן, וניצלת כל רגע מזמנך.
חבריך שבאו אלינו סיפרו הרבה על אישיותך, על דברים ועניינים שבגלל צניעותך הסתרת מפנינו.
היום אנו כבר יודעים שהפלוגה שעמדת בראשה היתה פלוגה מצטיינת, שפיקודיך אהבוך, ואחד מחייליך ביטא זאת כך: רק הודות לך, הודות להקניית היידע והאימונים, נפלו רק שניים מפיקודיך, למרות הקרבות העזים והקשים שעברו על אנשי יחידתך.
כאשר שמעתי זאת לא עצרתי בהתרגשותי, ובטוחני שגם אתה היית חש כך.
סיפרו גם עד כמה השפיעה עליך נפילתו של נמרוד, ריעך הטוב, שיחד עשיתם דרך ארוכה מבית-הספר באשקלון, בפנימיה הצבאית והקורסים למיניהם בצה"ל.
סיפרו שבמשך שעות ארוכות היית המום, ולא יכולת להסתיר התרגשותך. גם אנחנו אהבנוהו, ליווינו אותו בדרכו האחרונה ביום חמישי שעבר. בשיחתנו הטלפונית האחרונה, בליל יום החמישי לקרבות, קולך נשמע עצוב, האם ידעת כבר אז שגם ירון, אפי, חנוך ודודו אינם חיים?
כואב לי הלב, שלא שאלתיך על כך. אך היה בינינו הסכם, שאיננו מדברים על עניינים צבאיים. ניסיתי לעודד אותך, סיפרתי לך על אחיך, שלחם בחזית הדרום, ועל הנוער בגבעתיים שעשו עבודה יפה, באו לעזרת כולם, וממלאים תפקידם של אלה שגוייסו לצבא. בנוער זה טמון עתידנו, אמרתי, ואתה הסכמת לי.
החזירו אלינו פנקס קטן ובו אחד הרישומים האחרונים, תאריך נישואינו. מעולם לא שכחת זאת. וכעת, גם בתוך סערת הקרבות נזכרת. לבי מלא אושר וסיפוק, שהצלחנו לתת לך חינוך טוב.
לא סיפרנו לך על גבי, גם הוא נפל. אני זוכר את הערב כאשר חזרת כדי להשתתף ביום נישואי גבי רפאלי. כולנו היינו עצבניים, חיכינו אם תגיע או חלילה בגלל מצב ביטחוני כל שהוא לא יתנו לך לצאת. ואז הגיע הטלפון מרפידים: "כעת אני יוצא, תוך שעה אני בבית. שעמית תתחיל להתלבש, אבוא הביתה להחליף בגדים". כך אמרת, בצורה פשוטה, בשקט, ובבת אחת כל המתח התפוגג. הכל, בדיוק של איש צבא, לפי תכנית מוכנה מראש. ועמית התלבשה, אמא הכינה את הבגדים, צידה, ואני יצאתי לשדה התעופה. כזה היית. מחייך, מנומס, אך בוטח בעצמך, וידעת לשים לב לרגשות הזולת.
היום שוב אנו מביאים אותך הביתה, לגבי ולחנוך. כבר אין צורך למהר. יש זמן. היום אחרים יקבעו את לוח הזמנים. אתם תנוחו יחד, קבר ליד קבר, חנוכי, גבי ואתה. בשורה אחת כמו חיילים. שלושה מתוך עשרים ותשעה שגמרתם יחד את לימודיכם.
שלושה האחרים נחים באשדוד, באשקלון ובבאר-שבע.
האם היתר שנשארו ימשיכו את דרכם כפי שאתם רשמתם זאת!? אנו מקווים שכן...
אבא