סמל שמואל כהן ז"ל

אינני חושב שתהיה לי עוד הזדמנות להכיר אדם כמו שמיל, ואינני חושב כך משום שהוא איננו, אלא משום שהוא היה, ועל מה שהוא היה אפשר לספר הרבה.
חייכן, עליז, תמיד שמח בחלקו, צחוקו עדיין מהדהד באוזני, צחוק מיוחד היה לו, ממרחקים יכולת לזהות את צחוקו.
אהב לבלות עד השעות הקטנות של הלילה ובמיוחד במועדון הלילה אריאנה ששם העברנו את שנות הרווקות היפים יחד.
אהב גם לשבת על הספסל התחנה שבשכונתו ולהעביר חוויות עם החבר'ה.
שמיל היה מסוגל לכל דבר, אפילו לנסוע מבת-ים לדימונה בשעה 8.00 בערב כדי לראות את אשתו לעתיד, אז חיילת, ולהנות בחברתה אפילו לשעה ולחזור לבת-ים.
נדיב מאין כמוהו, לא אשכח איך בא לעזור לי בניקוי הדירה והכנתה לקראת נישואי הקרובים, במו ידיו שפשף את אריחי הריצפה שהתלכלכו בצבע. היה עובד ללא לאות אך ורק כדי לעזור לחבר, או כל מי שנזקק לו.
לא עבר זמן רב והוא עמד גם תחת חופה. היה ביישן, לא אהב את כל ההמולה סביבו ולכן רצה שזה יגמר מהר ככל האפשר.
האחרון שבחבורה נישא. כאדם שהכירו היטב אני יכול לומר על שמיל שהוא היה עקשן גדול, אך לא בויכוחי סרק ולא על ענינים פעוטים, אלא על מטרות נשגבות כגון: עתיד, אשה, ילדים ומשפחה. כששמיל החליט להנשא היה לו קשה מאוד לעשות זאת לא משום שפחד מהנישואין אלא משום שלא היה לו בסיס פיננסי, כך אני חשבתי. אך לא כך שמיל, אמר לי: "אם יש לך אשה יש לך בסיס". וכשנולדה נורית לא ראיתי מאושר ממנו, היה מוכן לתת הכל למענה, כל כך אהב את הקטנה. היום כשאני מתבונן בנורית אני רואה את שמיל, דמיון מוחלט, אותם צבעים אותו מבנה גוף (שתבדל לחיים ארוכים).
כזה היה שמיל

חברו הטוב
עובי מלאך