קשה להשלים עם העובדה שעמי איננו עוד אתנו.
עמי זה שהתחבב על כולנו ועל כל הבא אתו במגע, עמי זה שתמיד הלך לו בפשטות והיה מוכן להגיש עזרה לכל חבר. בכל טיול בהכשרה או בזמן מאוחר יותר, במסעות הצבאיים בחר לו תמיד ללכת במאסף כדי שיוכל לעזור לכל נחשל או מפגר, מעולם ראית אותו נושא את תרמילו בלבד, תמיד היה עוזר לחבר פחות חזק.
באימונים הצבאיים ידע להצטיין ולהתחבב על מפקדיו כפי שידע לעשות זאת קודם לכן בעבודה. אף פעם לא נרתע מעבודה או אימונים קשים. תמיד היה מבין המתנדבים הראשונים, וידע למלא את המוטל עליו באמונה ובשלמות עד הסוף.
זכורני אותו יום : הוא שב מביקור בבית גוברין מלא אמונה. התלהב מאוד מהמקום ומאפשרויות פיתוח המשק. רגיל היה לומר: "אם אנחנו נהיה בבית גוברין יהיה זה משק גדול ומפותח מאוד".
עם סיום שלבנו הראשון בצבא התעוררו אצלו רגשות שונים: אם להמשיך אתנו את הדרך או לא. ולבסוף בחר בברירה האחרונה, לאחר שראה לעצמו חובה לעזור להוריו, משפחת פועלים בעיר, והוא להם הבן הבכור. תמיד היה טוען שבקרוב יזדקקו לו בבית. כמו כן קשה היתה לו ההסתגלות למרות החברתית, נוסף למרות הצבאית במיוחד ברגעים הקשים. עוד יותר קשתה עליו הבנת הדברים כי רחוק היה מהבעיות התנועתיות וההכרה התנועתית.
לא עברו ימים רבים, ועמי שב אלינו, שב אל הבית החם, אשר לא יכול להאריך ימים מחוצה לו. שב אל החיים הרגילים של החברה, ואל הבעיות והמשימות הרבות העומדות בפניה, שב כאילו לא עזב מעולם.
עמי היה לנו לסמל: סמל המסירות והפשטות, סמל של איש העמל ההגנה, הריע ואיש החברה.
כזה יחקק עמוק בלבנו וייזכר עמנו לעד.
אליהו ממיה