תפריט נגישות

סמל שי אריאב ז"ל


כמעט 33 שנים עברו מאז שנפרדתי פעם אחרונה משי בערב יום כיפורים של שנת 73.
"חצי חיים", אהבות, לימודים, מילואים, משפחה, ילדים, קריירה, טיולים, שמחות, עצב.
הילדים שלי כבר משתחררים מהצבא.
ורק שי נשאר בן 19, יפה עם בלורית כמו בסרטים, עם חיוך מבוייש ועם חברות גדולה וגעגוע שמלווה אותי כל השנים.
וכך, שי איתי בימי זיכרון, בשירים עצובים, בטיולים ברמת הגולן, במפגש עם חברים. כמו מצבה אילמת לאיך היינו פעם, יפים, צעירים ותמימים.

שי ואני שובצנו יחד לקורס מפקדי תותחים הראשון של צה"ל שהתקיים בצריפין והחל באוגוסט 1973. מיטה ליד מיטה ומהיום הראשון הפכנו לחברים קרובים. ידידות נפש של גברים שרק מי שעבר קורס צבאי מתיש יכול להבין.
זו עזרה בזוטות יומיומיות, זה גיבוש חזית אחידה כנגד סגל המפקדים (שנינו לא סבלנו משמעת ופקודות...), וזו הידיעה הבסיסית שיש לך חבר שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.
מהרגע הראשון נפתחנו והעברנו שעות רבות (בסופי שבוע ולפני השינה) בשיחות על כל נושא שבעולם. מצאנו מכנה משותף באהבה לפיזיקה ומתמטיקה והתחרינו בינינו בפתרון חידות.
סיכמנו שנפגשים בטכניון אחרי הצבא והולכים ביחד לבחינות.
כך גם התוודעתי לבית ספר "אוהל שם" ברמת גן שם למד שי ושעליו היה גאה ביותר.
דיברנו על המשפחות, על ההורים והאחים, על ההבדל בין הקיבוץ בו אני גדלתי והחיים ברמת גן. על ההבדל בין השומר הצעיר ובין הצופים.
אני זוכר איך התרשמתי עמוקות מהלהט של שי והציונות ללא מרכאות שלו, אני שהייתי הרבה יותר ציני, וסקפטי, הייתי צוחק על שי על התמימות והנאיביות שלו אבל ממש לא רציתי שיהיה אחר.
ובעיקר, כפי שמן הסתם אופייני לחיילים צעירים הרחוקים מהבית, דיברנו על חברות. שי היה מדבר על רותי, חברה שלו מבית הספר ואיך הוא מתגעגע וכמה הוא אוהב אותה.
לא היו טלפונים זמינים כמו היום ובגלל המתיחות שהייתה בגבולות, נשארנו תקופות ארוכות בבסיס בלי לצאת הביתה.
כמעט חצות, מתים מעייפות, מחר בבוקר יוצאים לסדרה בנגב "שי, מספיק כבר עם הסיפורים על רותי - תן לישון". אבל שי חייב לדעת מה דעתי ומה אני חושב ומה להגיד לרותי ביום שישי כשיוצאים הביתה.
ואז, יום שישי 5.10.1973, ערב יום כיפור, הכוננות בצבא הסדיר בשיאה (בדיעבד התברר שכוננות זאת היתה כיסוי קלוש למחדל הנורא), מחזירים אותנו מסדרה באיזור חירבת מאחז שליד קרית גת, אנו נקראים למגרש המסדרים בצריפין ומודיעים שמקימים מאיתנו 2 סוללות מבצעיות של תותחי M-50 (פיתוח ישראלי של תותח 155 מ"מ על מרכב של טנק שרמן ישן) ואנחנו מיועדים לרדת לסיני לתגבר את הכוחות באיזור התעלה.
כל כך שמחנו, (אוף בראיה לאחור כמה היינו טיפשים ונאיבים).
סוף סוף יש אקשן, נוסעים רחוק, קצת מפסיקים עם הזיבולים והמשמעת של הקורס.
מי חשב בכלל שהולכים למלחמה?
הרי כוננויות היו כל שבוע וכלום לא קרה.
הסתכלנו אחד על השני, שי ואני, והחלטנו מיד, "אנחנו באותו צוות".
סיכמנו על כל מיני תרגילים והחלפות למקרה שלא ישבצו אותנו ביחד. הרגשתי כמו בהכנות ליציאה לטיול של תנועת נוער.
ואז מתחיל קטע ארוך ומתיש של קריאת שמות ושיבוצים. הולכים ימינה והולכים שמאלה. ושי ואני כל הזמן ביחד.
האוטובוסים כבר על המגרש, מעלים את הציוד והנה מגיע מישהו עם רשימות חדשות ביד.
מתברר שבסוללה מקבילה לנו שהקימו מחניכים של קורס קצינים ואשר מיועדת לרמת הגולן, חסרים משנים טכניים.
משנים טכניים היו נחשבים "לפרופסורים" של התותחנים, אלו שיושבים במפי"ק (מוצב פיקוד קדמי) ומחשבים באמצעים שונים את נתוני הירי של התותחים.
מקריאים שמות של מספר קטן של חניכים שהיו בהכשרתם הראשונית משנים טכניים ושאמורים לעבור מאיתנו לסוללה שנוסעת לרמת הגולן.
בין השמות גם שי אריאב.
מה קורה כאן? מה פתאום? הרי שי ואני סיכמנו להיות באותו צוות.
התחלנו בויכוחים שכמובן לא הועילו ושי התבקש לעבור לאוטובוס של הצוערים.
כאמור אף אחד לא חשב שיוצאים למלחמה, ואם יוצאים ל"טיול ארוך" אז למה לא להיות עם החבר'ה?
התארגנו לטקסי פרידה משי...
היום אני נזכר בזה כמו בבדיחה מקאברית או קטע ממחזה אנטי מלחמתי של ברכט או של ירוסלב האשק. שי יושב באוטובוס ואני עולה וצועק "שי, אל תעזוב אותי" "שי, הבטחנו לא להפרד". מושך אותו בידו ומוריד אותו מהאוטובוס וכולנו מקיפים אותו במעגל, מניפים אותו באויר, ופותחים בקריאות אינדיאניות, מנסים לחסום אותו פיזית מלעלות חזרה לאוטובוס.
הנהג צופר בעצבנות, המפקדים צועקים.
ביימנו לעצמנו מעין סרט מלחמה ישן, שי יוצא לקרב מרציף רכבת נידח ואנחנו כמו אלמנות בשחור שנשארות על הרציף, בוכים, מנפנפים בכובעים, מתחבקים.
כל אחד נפרד משי ב"הספד אישי", מספר כמה אהב אותו וכמה חבל שהוא יוצא למלחמה ללא שוב.
שי יורד פעם אחרונה מהאוטובוס, מחבק אותי ואומר חצי בצחוק "תמסור לרותי שאהבתי אותה". ואני אומר "שי, לי תיתן את השעון". שי אומר שלגבי השעון הוא לא בטוח אבל השאיר מגבת רטובה בחדר והוא מוריש לי אותה אם לא יחזור מהמלחמה...

ירדנו לסיני, ושי נסע לרמת הגולן.
למחרת ב-13:50 התחילה המלחמה, בהפתעה גמורה. גם בסיני וגם ברמת הגולן.

כל המלחמה לא עוזבת אותי המחשבה "אסור שיקרה משהו לשי!"
אסור שסרט הפרידה שביימנו בעליצות גמורה על מגרש המסדרים בצריפין יהפוך פתאום למציאות. מבהיל אותי לחשוב שאולי בלי להתכוון ההצגה שביימנו היתה למעשה פרידה משי.


מתחילות להגיע שמועות על הסוללה של הצוערים.
מספרים שנתקלו בטנקים סורים ליד תל פארס, אומרים שיש הרבה נפגעים.
ואני, לא רוצה לשמוע. כל כך הרבה דאגות במלחמה, על משפחה, חברים. אין מקום להכיל שמועות שמתרוצצות בלי הרף.

חוצים את התעלה, מגיעים להפסקת אש ליד איסמעיליה, וחוזרים לצריפין.
איפה שי? פעם ראשונה שאני מבין ששי איננו.
אף אחד לא יודע.
שי נעדר.
כל התותחים נפגעו מטנקים סורים בלילה מטווח אפס.
ואולי הוא נפל בשבי? הרי אל יכול להיות ששי לא יהיה בשום מקום, כך סתם.
נוסעים לרמה לחפש. תותחים שרופים, ריח של מלחמה מסביב, לא מוצאים כלום.
ממשיכים בקורס.
יש ציוותים חדשים. אני מודיע שאף אחד לא ישן לידי, על המיטה של שי. הוא רק נעדר. ומה יהיה אם יחזור פתאום?
ואז, ערב אחד, אחרי מספר חודשים, אני בניווטים בשטח, בקורס קצינים, מודיעים לנו ששי הוכרז כחלל. כועס על עצמי שבכלל לא התייחסתי אז להודעה. הלב כבר היה אטום מהודעות איוב. ממשיכים בניווט כאילו עולם כמנהגו נוהג.
בחופשה ראשונה נוסעים לבקר את ההורים ברמת גן, אביבה ואורי, שותקים, אנחנו ילדים בני 19, לא יודעים מה להגיד. ומה לעזאזל אפשר להגיד?

וביום הזיכרון הראשון שלאחר המלחמה, אפריל 74, אני מבקש אישור לנסוע לנהריה, בית קברות ארעי לחללי צה"ל.
מאות, מאות של קברים, אלפי אנשים, שקט, יבבה חרישית בכל מקום שפולחת את האויר ואת הנשמה. מפלס לי דרך בין האבלים, מחפש את שי.
ואז, בקצה השורה, שלט קטן ועליו כתוב שי אריאב, נפל י"א בתשרי תשל"ד.
ברמקולים משמיעים תפילות אל מלא רחמים, נואמים רמי דרג מספרים על אלו שבמותם ציווי לנו את החיים. לא רוצה לשמוע.
מניח פרח על תלולית העפר.
אתה זוכר שי "סיכמנו שאנחנו באותו צוות".

ניר אברם

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה