היום כאמא ל-2 ילדים, מרגישה עוד יותר
את כאב החיים ללא אבא, בחיים.
הילדים שלי לא יכירו את סבא, רק ישמעו
זכרונות וסיפורים, זה צובט ושורף את הלב.
מרגישה את קושי פרנסת המשפחה,
מבינה את מילות התוכחה שלך בעניין השקעה בלימודים.
מבינה את עניין המוות בעין אחרת,
יותר בוגרת.
מקווה לעתיד ורוד וטוב יותר לילדיי,
מקווה שילדיי לא יעברו את תלאותיי.
ה"קדיש" של אפי אחי הקטן קרע את ליבי לגזרים ( מגיל קטן מכיר רק את בית העלמין במקום את אבא).
וזכרתי בנועם ז"ל אחי האמצעי שכל השנים האלו
נועם עמד מול קברך וקרא "קדיש", איפה הוא עכשיו?!
הוי הלב- אם אפשר לקרוא לו לב- שחוק, שרוף...
למה, למה, למה נלקחו שניהם???
יודעת שאין תשובה...
זו שאלה רטורית , אנו רק יצורים חיים,
הבאים לתקופה קצרה בחיים.
עולם כמנהגו ממשיך, החיים מצווים לנו
להמשיך...
בלי שנרצה לעצור לנוח ממירוץ אחר התשובות לשאלות- למה מתים?
מה חיים?
האמונה אומרת שיש חיים אחרי המוות,
אולי זה נכון אולי לא נכון? נדע בעתיד.
התקווה שאפגוש את אבא ואת נועם
בקרוב, עושה הרגשה טובה בלב,
טוב לדעת שאנו משפחה ותמיד משפה תתלכד כמו עץ מלבלב.