בלב דואב ובדמעות חנק מנסה אני להעלות קווים לדמותך, בני יקרי, יחידי שאינך עוד.
בדרך הטבע סופד הבן לאביו באומרו אחריו "קדיש" ולא להיפך, והן כחי עומד הוא לפני ביום כיפור האומלל, בעיניים מחייכות ובבת-צחוק התמידית על פניו, ואומר: "אבא, מה אתה מתרגש? עוד מעט נחזור..." אמונה עזה פעמה בו כי הנצחון אתנו, וברגעיו האחרונים בבית היה חסר סבלנות; כל רגע היה יקר מפז, צריך להקדים, צריך למהר... אצה לו דרכו האחרונה כאילו לפיקניק יצא, בנעלי-זמש ובחצי-חגור.
ומה מצער הדבר. אתה מגדל בן לתפארת, יפה-תואר, מחונן טוב-לב, ואינך רואה כל זאת. דורי בא לבנות ולהבנות. אתה שקוע מאז שנות השלושים הראשונות בעשייה בפרדסי ראשון-לציון, בקיבוץ, בקואופרטיב, ועוברות שנים של מחסור בעיר, ואתה נודד למחנות עבודה של הצבא הבריטי הרחק מהבית. אך אט אט נבנה הקן המשפחתי, נולדת בת ראשונה - והשמחה אינה שלמה, שכן פורצת מלחמת-העולם השניה ואנו מנותקים מיקירינו, מהורים, אחיות אחים, אשר רק במרוצת הזמן מבשרות לנו בשורות-איוב על השמדתם בתופת הנאצית.
אך מגיע תור ההתאוששות. קמים מפעלים, חוסר-העבודה נעלם, ובאמצע שנות הארבעים, אחרי מיגור צבאות הנאצים, בשלושה באוגוסט 1944, נולד היקר רפי ז"ל. השמחה היתה גדולה. תינוק בריא נולד לנו, והאחיות בבית-החולים "בילינסון" כינוהו "האנגלי" על שום צבע שערותיו. לב האם עבר על גדותיו ושפע אהבה, רוך ותפנוקים הוקדשו לילד החביב והשקט, שהספיק לבקר בגן-הילדים של בית-הספר לילדי עובדים בנחלת גנים והמשיך את לימודיו בבית-הספר היסודי המרכזי ברמת-גן.
ואך למד לקרוא וכבר לא נפרד מן הספרים; התעניין בהיסטוריה, בגיאוגרפיה. "רפי הוא אנציקלופדיה חיה", אמרה לי אחת ממורותיו. "אין בעיה שלא יפתור אותה".
ערב אחד לקחנו אותו בפעם הראשונה להצגת תיאטרון. כמה התרשם מ"נאסר א-דין" וכמה נהנה! למחרת כתב בכיתה חיבור על המחזה והוא אז בן אחת-עשרה, תלמיד כיתה ה'.
הילד גדל והיה לעלם-חמד. כבן למשפחה עם עבר חלוצי, וכאופנת הזמן, נרשם בסיימו את בית-הספר היסודי ל"כפר סילבר". ימי הקליטה הראשונים לוו בגעגועים הביתה, שכן חסרו לו שם חום הבית והאם המצפה למוצא פיו, אבל הוא עמד במבחן, ולאט לאט התאקלם.
אך פתאום, אחר עמל שנים בבניין הבית, בהגיע העת ליהנות ולרוות נחת, חרב עולמנו. פתאום חלתה אשתי, אושפזה, וימים קשים של טלטול בין תקווה ויאוש עלו בגורלנו. רפי כותב לאמו מכתבים רוויי געגועים וחיבה, ומבקש ממני להרבות לבקר את האם. "זה יעודד אותה", כתב באמונה שתבריא ותחזור הביתה. אך שר-המוות ניצח.
כך, דווקא בימי ההתבגרות, שבהם זקוק כל נער לאמו, הלכה היא מאתנו. קשורים מאוד היו רפי ואמו, ולמותה נודעה השפעה רבה עליו. הוא נעשה יותר מופנם, הזניח את הלימודים, והתחיל להביע מהרהורי לבו בכתב. לילות תמימים ישב וכתב דברי שירה ופזמונים, ופלצות אחזתנו בקראי את שירו "קברי", שכתב והוא רק בן שש-עשרה.
כעוורים אנו, שקועים בעמל היום בלא לראות את המתרחש בתוך תוכם של הקרובים ביותר אלינו. אתה טרוד, בונה ויוצר, נופל וקם, נדמה לך שהגעת למרום הפסגה, והנה ניחתת המהלומה והמנוחה ממך והלאה, ורק אז מתגלה לך הבן במלוא שיעור קומתו.
ידעתי שהירבה לכתוב, אך חייכתי ואמרתי לתומי ביני לביני: "חלומות נעורים". נעלמו ממני כל טוב-הלב והרגש הפיוטי של בני יחידי.
זמן קצר לפני מלחמת יום-כיפור ביקשתי ממנו שיסע לארצות-הברית - אולי ילמד, ולפחות יראה עולם חדש. הוא סירב נחרצות. "מקומי בארץ", אמר. וחסל.
הכתיבה מילאה את כל ישותו. רצה, ויהי מה, שהדברים יפורסמו ועמד בקשר-מכתבים עם מלחינים. בוויכוחים ובשיחות הייתי אומר לו: "רפי, הפזמונאי צריך מרפקים חזקים או כשרון גדול, ואתה מטבעך לא לוחם, אתה לא רוצה להתבלט, ענו אתה בכל דרכיך, ולכן מוטב שתלמד ספרות ושירה ותגיע למטרתך במישור האקדמאי".
הגורל האכזר מנע זאת ממך, בנפלך במיטב האביבים.
חלפה שנה. הגעת למנוחתך הנצחית. מרפדים אנו את קברך בפרחים, מבקרים אותך תכופות, ולו יכלו - היו הפרחים מספרים לך על החלל הריק שהשארת מאחוריך.
הלב ממאן להנחם. בשכבי ובקומי, בבית-החרושת ומול מקומך הנעדר ליד שולחן-האוכל, תמיד, תמיד דמותך האצילית נגד עיני, אך לא יישמע עוד צחוקך העליז, וסביבנו רק צער וכאב, עצבות ושכול.
רפי יקירי! גלעד וזכרון-עולם ננסה להקים לך בכתביך. את הגיגי לבך, שנסתרו מעינינו בחייך מלאי האמונה והתקוה, את סודותיך, אספנו ממחברותיך שמצאנו במגירותיך - ומה רבתה ההפתעה, מה רב היבול!
למקרא שיריך ופזמוניך מתחיים הלילות הארוכים שעשית רכון על שולחנך, מתגלים החיים שתיארת בשנינותך וחינך. את העולם רצית לתקן - עולם, שהוא אכזרי מכל...
ומה רב הצער, שלא זכית לשמוע מפזמוניך מושרים, והן אתה אמרת תמיד: "אבא, עוד תשמע את שירי ברדיו!" האמנת, קיווית, שכן רצון-החיים והאמונה בעתיד הנחו אותך - אך שירת חייך נגוזה והופסקה!