בימים אלו נפרדנו בצער רב מקצין חמוש צעיר ששהה אתנו קרוב לשלוש שנים. ראובן ז"ל היה חשמלאי במקצועו והספיק לפשוט מדיו לתקופה קצרה לפני שחתם לשרות קבע "המרכז", היה בשלב הכנה והיה צורך להקים יש מאין - דבר זה התאים לאופיו של ראובן, הוא ממש אהב להתמודד עם משימות ולבצען.
כאשר הגיע לבסיס שהיתי בבית לאחר מחלה, וכשבא להכירני ראיתי עלם צעיר ויפה, צנוע ומסוגר מעט כשחיוך קל מסתיר זאת - כזה היה תמיד. קבלנו מבנה חרב בשטח המזרחי "החדש" של הבסיס ועמדנו בפני האתגר של התאמת הבנין והשגת הרהוט המתאים, זאת, תוך ארגון החומר ובצוע העבודה השוטפת. ראובן צלל למשימה והתחלנו "לבלע" מקצועות של החיל.
הוא המציא שיטה יעילה לבדיקת מבחנים ויחד עם צוות הבוחנים הרכיב מכונה חשמלית לבדיקת טופס התשובות - המצאה שזיכתה אותו בפרס יעול. הוא החליט להתבסס לא רק בעבודה והיה לנו העונג להשתתף בחתונתו רבת החוגגים.
אצלנו היו לחצי ההרחבה והפתוח לדבר שבשגרה וראובן חפש אתגרים נוספים. הוא הגיש בקשה ואושרה לו השתתפות בקורס צניחה. הוא אהב לספר חוויות על התמודדות עם קשיים וכן שמענו על תרגילים מזמן הקורס. ראובן לא זנח גם את הצעדות שהיו משימות וחוויות שעמד בהן, נהנה מהן וסיפר עליהן בחיוך, תמיד בחיוך. הוא אהב לנוע, לחיות וכאלו על פי בקשתו הוטלו עלינו משימות הנסיעה אל יחידות רחוקות. כל נסיעה כאלו חדשה עלומיו.
ראובן היה ידוע כמפקד הדואג לפקודיו ונהג "לרוץ" אישית כדי לפתור את בעיותיהם. בשנה האחרונה משהו הטרידו. הוא הרצין - ציפה למעמד חדש - נולדה לו בת. ראובן החליט שהגיע הזמן לזוז והציק למפקדים שיאשרו לו העברה לתפקיד אחר ובין השאר ביקש גם להמשיך בלימודים, לבסוף נענו לו ותוכנן להעבירו ליחידה אחרת. אז, החלו האסונות. תחילה נפטר אבי אשתו, במקרה חליתי שוב וכמו בתחלת הכרותנו בא שוב לבקרני - הפעם לבוש פיז'מה של בית חולים. "מה קרה?" - "לא משהו מיוחד, קצת חוסר תחושה במחצית הגוף כנראה צעיר לעבור נתוח". והפנים מחייכות כתמיד. גורלו כבר נחרץ. למחרת הוכנס לנתוח ממנו לא קם.
ליבנו עם אשתו שנתאלמנה בתחילת חייה, התנוקת שתגדל מבלי להכיר את אביה, הוריו ובני משפחתו.
יהי זכרו ברוך.