סרן שלמה בידץ ז"ל

7.8.71

עדנה שלום,

(בקרוב אאלץ להוסיף "בהצדעה"
בתחילת ובסוף כל מכתב... עדנה הקטנה תהיה קצינה!)
היה נעים מאוד לקבל את מכתבך בזמן שהותנו בשדה. בתחילה חשבתי שזה שוב מכתב דואג מהאימא, אולם נזכרתי שעוד "אשה" עלולה לכתוב לי, וכך היה.
לאמר את האמת, כבר הרבה זמן לא קבלתי מכתב מנערה. בטירונות עוד היתה חליפת מכתבים עם ליאורה, אולם בתקופה הארוכה שעברה מאז היו נעשים כל ה"עסקים" באמצעות הטלפון בלבד.
עדנה, אם להיות גלוי, לפעמים הגוף והנפש מתעייפים מן הנושא הזה שנקרא צבא. ועם כל מטען האחריות שרובץ עלינו, מתוך הידיעה שאם לא נילחם הרי איש לא ילחם בעדנו! וכבר נאמר בכתובים "...ואדם לעמל יולד...". אדם חייב להתאמץ, חייב להשקיע עבודה על מנת לחיות ולהחיות דורות אחריו, אבל לעזאזל, בשביל מה להתאמץ להרוס האחד את השני.
אני יודע שזה בשום אופן לא מתאים למצבנו, אצלנו המלחמה המתמדת היא מתוך כפייה, ושבמקביל לקנה התותח מושטת גם היד ללחיצה אמיתית של שלום, אבל צריך כוח בשביל זה. כשרציתי להגיע לאן שהגעתי המחשבה המנחה היתה בראש ובראשונה נושא הנוף, היכרות אמיתית עם הארץ, ללכת הרבה, לראות הרבה, וכל מה שקשור בסיור עצמו. הנושא של ה"פייטר" היה משני לחלוטין ועמד בצילו של הראשון. אבל פה בצבא לא מקפחים שום נושא, זה גם זה חייבים להיות א"ב, אחרת דורכים במקום, לא מתקדמים.
אצלנו, אמנם, זה הרבה יותר מעניין, הרבה פחות שגרתי מאשר במקומות אחרים. אבל תמיד קודמים אצלי מחשבות, הרהורים וחשבון נפש. משום כך אמרתי לך, אם תהיה לי ההזדמנות לגמור את השירות לאחר 3 שנים בלבד, כמו שאני רואה את המצב כעת, לא אהסס.
רק רגע, אני רוצה לחזור על שורות מכתבך האחרונות, כך סיימתי. אני מוכרח להגיד, שכשסיימנו את פגישתנו האחרונה רציתי לשמוע דברים ברורים, כי סך-הכל אין מה לחשוב הרבה כשמדובר על דברים אמיתיים שבלב. אבל אחר-כך חשבתי שאולי יהיה זה נכון יותר לתת לפרפר השני להתנער מהמהלומה הפתאומית של הפרפר הזה, ליישר קצת את הכנפיים ולסדר את האבקה שנשרה מהם...
שלום חמודה ולהתראות,
שלך,

שלמה

24.8.71

ערב טוב לך,

עוד יומיים והכל יבוא על סיומו.
ושלושה חודשים יהיו בבחינת עבר עם זכרונות טובים ופחות טובים. ומשהו נוסף יתווסף. פתע פתאום אצא מתוך החממה של הבסיס בו ביליתי חודשיים מעשרת החודשים של השירות שלי אל תוך הים הגדול של צה"ל.
יציאה זו מלווה בהמון התלבטויות, המון פקפוקים, המון מחשבות וקצת חרדה. הרגשה שהקורס לא הכין מספיק, אל הכשיר מספיק לתפקיד, הרגשה שאני כל-כך לא יודעת מה קורה ואיך בבסיסים אחרים והבעיות שהבנות מספרות כאן כל כך רחוקות ממני עד שלפעמים אני עומדת וחושבת איך אסגל את עצמי לחשוב בדרכן, להבין אותן.
יודע? לפעמים בדקות המעטות של המנוחה כשאני תופסת עצמי חושבת ונזכרת בך - אני מחייכת, יודע כמה זמן כבר לא הרגשתי את הרגשת הגעגועים למשהו? עכשיו כבר יום רביעי ובאמת אפשר ללכת לישון, לכן לילה טוב
יצור רחוק רחוק

עדנה

קיץ 71

בוקר טוב ננה,

איך את משתלבת בעניינים? אני מתאר לי אותך יושבת בתוך ערימת ניירות, טפסים, סטנסילים ושאר ירקות, מכוססת צפורנייך במלוא המרץ ומורטת שערך, תוך שאת צועקת מיני פקודות מטופשות לכל מיני מש"קיות ופקידות מבולבלות שאינן יודעות במה מדובר ומה היא בכלל רוצה מהן הקצינה החדשה הזאת?
איך הדמיון שלי? את האמת... קרוב למציאות או סתם חולני? אני מקווה שזה לא כך, אחרת לא יהיה עם מי לדבר בסוף השבוע. איך שלא יהיה, עדנה'לה, אני מאחל לך התאקלמות קלה, משוללת עצבים ובלי יותר מדי בעיות. אני אומר "בלי יותר מדי", משום שאם זה ילך קל וחלק הדברים יהיו חסרי עניין.
ובינתיים שלום ולהתראות,

שלמה

1.9.71

ערב טוב לך יצור שלי!

הבטחתי אמנם להתקשר ואף המכתב יגיע מאוחר, אך הכל פה כל כך עמוס, כל-כך חדש, מלא וגדוש בכל מיני דברים כל-כך לא מוכרים, והימים אצילים להם ונשמטים מבין האצבעות, כך שרק היום כשהגעתי הביתה אפשר להתיישב שוב ליד שולחן הכתיבה המוכר, ולראות את הנוף המוכר והחביב מסביב, כשהעצים נראים כצללים כהים על רקע השמים הבהירים יותר בגלל הירח, שעוד כמה ימים יהיה מלא, וריבועים צהובים בכל מיני גוונים נשקפים מהחלון השני. וטרנזיסטור מנגן בנחת, הכל שלו ורגוע, וכבר מחר בבוקר מוקדם צריך לחזור לשם.
לשם? - לאן תשאל. שלומיק, קיבלתי מה שרציתי. אין מאושרת ממני בכל צה"ל אני חושבת, מסתובבת עם חיוך מאוזן לאוזן, מלאה בסיפורים וחוויות קטנות יותר וגדולות יותר, ושמחה נורא.
נשיקות,

עדנה

7.9.71

השלום לשלי,

יש רגעים שהמשרד מתרוקן, ואני נשארת לבד ויש עוד המון דברים לעשות ואני יודעת ואני מרגישה מין לאות שכזו ורצון רק לנוח כמה רגעים, לשכוח מכל העניינים, רק לקרוא קצת, רק לרוץ הרבה על שפת הים... עם ראש ריק ופתוח ולהפקיר את הגוף והנפש לשמש. אבל מהר מאוד מתנערים משניות ומרגעים כאלה ע"י צלצול טלפון, או חמ"ל שנכנס וצריך להשמיע את בעייתו.
מוזר, ואולי לא כל כך. היום במסיבה היו המון אנשים, לפעמים רקדתי ולפעמים ישבתי בצד, סתם אני לבדי, עם המון הרהורים וגעגועים, ברגעים של בין עבודה אחת לשניה, זמן להתגעגע ולהרגיש שרוצים נורא לראות מישהו.
כמובן שלמרות שרציתי שהמכתב יהיה מסודר, הניסוח בסופו של דבר משתחרר קצת מסגנון המכתבים הידוע, ולכן הכל מקולקל כל כך כמו תמיד...
(טוב שהסגן אמר לי - נקודות נוספות לזכותך שאת שלוה כל-כך ורגועה ומחייכת)
על הדף התכול כמו הים וכמו שמים
כמו עיניים יפות,
על הדף שהוא אחרון בבלוק הניירות, שלוחה לך ד"ש חמה בתוספת נשיקה בקצה.

עדנה

(אין תאריך)

צרור שלומות לך!

אני רוצה, יצור מזוקן,
שהכל יהיה יפה, למרות שאולי יהיה מוזר קצת לנוח על פרח אחד לאחר חודשים שהייתי פרפר מצוי.
אבל אני רוצה לנסות
וזה כבר צעד לקראת
רק להיות כנים
ואם לא יהיה בסדר, שיהיה את הכוח להסתכל ישר בעיניים ולומר "שלום", ולא לכעוס
לילה טוב מזוקן שלי,

עדנה

27.9.71

ננה שלום,

איך את מבריאה מ"מקרה העין"? כשאבוא אני רוצה למצוא עיניים גדולות כחולות, מחייכות כמו תמיד ובלי מסגרות אדומות. עוד לא חלף שבוע מאז התראינו וכבר גואים הגעגועים ועולים על גדותיהם (פיוטי להפליא, אה?), אבל זה כך.
בינתיים אנחנו מרגישים טוב, כרגיל מעניין, ואם יש שעות פנאי הרי הן מנוצלות למנוחה, קריאה, כושר גופני, וכמובן כתיבת מכתבים לנערות רחוקות.
חורף, קיץ, ושוב מתדפק החורף על פתחנו. שנה בצבא, וזו תקופה לא קצרה. איני זוכר תקופה בה התבגרתי בצורה כל כך "אינטנסיבית". כל יום, כל שעה מוסיפים את שלהם, ואני חייב לציין שזו מסגרת מחנכת ממדרגה ראשונה. לומדים לחיות האחד עם השני, להתחלק בחוויות ובחבילות (זה לא פחות חשוב), בקיצור, מתגבשים הולכים. כל הציפורים והיתושים שהחלו לקנן בראש במשך התיכון גורשו בבושת פנים, ואת מקומם תופס עכשיו הלך רוח מיושב ומסודר - אפשר לראות בן אדם.
אני כותב לך זאת משום שלא פעם אני מתפלא על עצמי. איני יכול להמנע מהשוואות עם תקופות שחלפו, וההבדל ממש בולט. אפילו ה"שמורה" לא קופאת על שמריה.
דרך אגב, קיבלתי משלוח של כמה זברות, אנטילופות וקרנפים מהקהילה היהודית בדרום-אפריקה, והם נקלטו לא רע בצמחיות הפרא!
זהו זה ננה (לעת עתה), אני שומע שקוראים בחוץ, אז להשתמע וכתבי הרבה.
שלך
שלומיק