רונית בידץ (שרמייסטר), אחותו של שלמה, מספרת:
שלמה היה בן שלוש כשנולדתי. היתה לי ילדות מאוד מגוונת. כשהורי עזבו את יגור הייתי בת שנתיים. עברנו דירות רבות בגלל העבודה של אבא בצבא, כל שנתיים היינו על מזוודות. זה היה עניין שבשגרה - כל שנתיים לעבור דירה. כששואלים אותי מאיפה אני - נורא קשה לי להגיד... אני מכל הארץ. בתקופת בית ספר יסודי, מ-א' עד ח', הייתי בחמישה בתי ספר... בתיכון אימא אמרה שהיא לא מוכנה יותר להעביר אותנו.
כשנחה עלי רוח פסיכולוגית, אני מנסה לנתח השפעות שהיו לזה עלי, אבל בסך הכול לא הייתי ילדה מדוכאת. נקלטתי מהר בכל חברה, כי ידעתי שאין ברירה - עוד מעט צריך לעזוב... יש בי אולי לא מעט חשדנות כלפי אנשים בגלל זה. נוצרים משברי אמון. יוצרים חברויות לפי רושם חיצוני.
הפרש הגילים ביני לבין שלמה לא היה גדול, אבל היינו רבים הרבה, בעיקר בבית הספר היסודי. תמיד הייתי האחות הקטנה. האווירה בבית היתה ספרטאנית למדי - אסור היה לי להתנהג כמו ילדה, אסור היה להתפנק, וצריך לעשות מה שהבנים עושים. הגענו לטבריה שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, ושנה אחרי זה שלמה הלך לפנימייה הצבאית. כשחזרנו לרמת גן הוא בא כבר כאורח. כששלמה היה בפנימייה ובצבא, הכול מסביבי היה כל כך קרבי שזה חייב אותי למשל, לא יכולתי להתעצל כשהלכנו לטיול, ויצאנו הרבה לטיולים. היו מלבישים אותנו בבגדי חאקי ונעלי התעמלות מבד כחול. חלק מהבילוי היה לעשות מטווחים. סבתא חנקה היתה מפקדת עמדה ביגור ויצאה איתנו למטווחים. היום אני לא יכולה להתקרב לאקדחים ומאז יש בי התנגדות לנשק בכלל. ידעתי גם שלא אתחתן עם איש צבא - זו היתה החלטה מאוד מוקדמת שלי - ושלא אלך לקבע. עכשיו נתקלתי באיזה מכתב של שלמה על הלבטים שלו אם להישאר בקבע...
שלמה לא ניסה לשלוט בי. היתה תקופה שבכלל לא עניינתי אותו. הוא לא הרשה לי לשחק איתו ועם חבריו. בעלי גיל מבוגר משלמה בשנה, ובכל זאת כשאני נתקלת בחברים של שלמה הם נראים לי מבוגרים מגיל, כי הם החברים של אחי הגדול... עד שלב מסוים היה לי חשוב כמובן שיעריך אותי, אבל הוא התייחס אלי כאל אחות קטנה ודאג להראות לי את מקומי. כשהייתי בתיכון הוא כבר התחיל לצאת עם בנות צעירות, ואז לא נראה לו משונה כל כך שאני קטנה ממנו, והתחלנו להתקרב. אחד הדברים שהיו לי הכי קשים במותו, חוץ מהכאב על האובדן עצמו, הוא התחושה המציקה הזו - אני סוף סוף התקרבתי אליך, ועכשיו אתה בורח לי...
למשל, בסדר פסח האחרון שהיה איתנו הוא שאל אותי מה כדאי לו ללבוש. אני זוכרת שקיבל את ההמלצה שלי, והתגאיתי בכך מאוד. או דוגמה אחרת, ביחידה היו ניווטים והיו צריכים ללמוד מפה בעל-פה ולנווט בשטח בלי מפה. הוא לימד אותי, ממנו למדתי על טופוגרפיה והתמצאות בשטח, ואני עוסקת בזה עד היום. אני זוכרת אותנו יושבים מתחת לעץ הפקאן, הוא היה נותן לי את המפה, אני הייתי מסתכלת בה, והוא היה צריך להגיד לי איך הוא הולך. מה שלא הבנתי הסביר לי, הרגשתי אחריות כזו... התגייסתי - המלחמה היתה באוקטובר ואני התגייסתי בנובמבר. הייתי במעין ריחוף, תחושה סוריאליסטית, עוד לא הבנתי בכלל מה קורה... הוא התחיל לספר על חברות שלו, על התלבטויות עם חברה. היו בינינו שיחות, הוא התעניין מה קורה איתי - עבורי הנפילה שלו היתה קטיעה של תהליך בתחילתו.
קיבלתי מהמשפחה את אהבת הטבע וגם את אהבת הגליל שבו אני גרה. מגיל צעיר ידעתי שאגור בגליל. אצל שלמה הצבא והטבע הלכו יחד. בכך ששלמה בחר ביחידה שבחר הוא אמר - אותי לא ישימו לא במטוס ולא בטנק. אני צריד להרגיש את האדמה ברגליים. עם זאת הוא לא היה מרחף אבל יצירתי, זה התבטא בשירים ובציורים שלו. קיבל השראה מהטבע. אבא וסבתא הלכו פעם לטייל עם יוסי בפארק וראו מטוס. יוסי שאל על המבנה המכאני שלו, והם אמרו - תראו את ההבדל, שלמה רואה מטוס, אז בשבילו זו איזו ציפור גדולה. יוסי מיד מסתכל בקרביים, בצד המכאני...