מעינה הרשקוביץ ז"ל

קורות חיים

מעינה, בתם הבכורה של שושנה ואלי כרסנתי, נולדה בקיבוץ עין השלושה שבנגב המערבי ביום ח' באדר תשי"ח (28.02.1958). אחות בכורה למוטי.

שמה הייחודי, שמשמעותו מעיין האל, ניתן לה על שם גיבורת סיפור שאימה קראה.

מעינה גדלה והתחנכה בקיבוץ עין השלושה. כבת לאם ציירת ואב שעסק בפיסול, חיה ונשמה אומנות מילדותה.

בסיום לימודיה התיכוניים יצאה ל"שנת שירות" (שנת התנדבות בקהילה לפני הגיוס לצבא) בהיאחזות נח"ל קלי"ה, בצפון ים המלח. שם פגשה את נח הרשקוביץ, ששירת במקום במסגרת גרעין "ברק" של יחידת נח"ל מוצנח. שניהם היו יפים ומלאי חיים, ואש האהבה ניצתה ביניהם כבר בפגישתם הראשונה – שחייה לילית בחוף סגור בים המלח.

כמה חודשים לאחר שנפגשו, גויסה מעינה לחיל הקשר והוצבה בירושלים. למרות המרחק הגיאוגרפי, הזוגיות ביניהם נמשכה ואף העמיקה. באחד הלילות התקשרה אל נח והודיעה לו שמיצתה את השירות הצבאי ושהם מתחתנים.

בני הזוג נישאו באוגוסט 1978 בקיבוץ עין השלושה. שם גם הקימו את ביתם. מעינה רצתה ללמוד צילום, אך כנהוג בתקופה זו, התאימה את עצמה לצורכי הקיבוץ ויצאה ללימודי חינוך גופני, ועסקה בתחום זה עד הולדת בתם הבכורה, אלה.

עם הולדת הבת השנייה, עמית, החליטה המשפחה הקטנה להעתיק את מקום מגוריה מרחק של חמישה-עשר קילומטרים, אל קיבוץ בארי, שבו גר אלי, אביה של מעינה. בשנת 1986, כשהקימו את ביתם בשכונת "משמר הגבול" בקיבוץ, הרגישו שמצאו "פיסת גן עדן מיוחדת".

בקיבוץ הצטרפה מעינה לצוות הגיל הרך והחלה לעסוק בתפקידי ניהול: אחראית לגיל הרך, אחראית לחינוך הבלתי פורמלי ועוד. בנם השלישי, תמיר, נולד בבארי.

בגיל ארבעים יצאה ללימודי תואר ראשון ושני במנהל עסקים, ועבדה במועצה האזורית אשכול בשלל תפקידים ארגוניים, בעיקר בתחום החינוך.

הייתה פעילה, אנרגטית, ותמיד שאפה ללמוד דברים חדשים ולעסוק ביצירה. התחביב העיקרי שלה לאורך השנים היה צילום. נהגה לצלם נופים, אנשים, ובעיקר טבע דומם. גילתה עניין רב בקולנוע תיעודי, ואחרי שיצאה לגמלאות עסקה בכתיבה יוצרת ותכננה להמשיך ללימודי הפקה ובימוי. נוסף על כך, הקדישה מזמנה לציור, רישום וקרמיקה.

מסעותיה בעקבות האומנות התחילו בגלריה לאומנות בקיבוץ בארי, ונפרשו על פני מוזיאונים ברחבי בעולם. היא אהבה לחזור ולבקר בהם כי חשבה ש"בציור טוב צריך להתבונן יותר מפעם אחת".

נקודת המשען של יחסיה עם נח הייתה אהבתם הגדולה, שעזרה להם לעבור בבטחה עליות ומורדות במשך השנים. הם אפשרו זה לזה לפרוח ולהתפתח, כל אחד בתחומו, ועיקרון זה הנחילו לילדיהם. בצד הייחוד של כל אחד מהם, חלקו ביניהם ערכים ותחומי עניין: האהבה לספורט, שבזכותה שחו ורכבו ביחד על אופניים, אהבת האומנות והתרבות, המוזיקה הקלאסית ושירי ארץ ישראל, ואותה משיכה אל עולם היצירה ומלאכות היד. הם גם חלקו בעבודות הבית, ואורחים שבאו לבקר התכבדו בעוגת התפוזים האהובה של נח או בעוגת הגבינה הנהדרת של מעינה.

חייה של מעינה הוקדשו לשלושת ילדיה. הם בגרו, הקימו משפחות ולעולם הגיעו הנכדים. ומאז הקדישה את מיטב זמנה לשבעת הנכדים האהובים: אמיר, דניאל, עוז, לביא, מעיין, רז ונעמי. כסבתא הקדישה שעות ליצירה עם נכדיה, לסיפורים ולשחייה בצוותא בבריכת הקיבוץ.

הייתה אישה חזקה, שחיה את החיים במלואם. נהגה לומר ש"לחלומות אין גיל", ואף יישמה אמירה זו בחייה; לא ויתרה על חלומותיה, גמרה אומר להגשימם, ובכך העניקה השראה לילדיה. על-אף היותה חילונית היו חייה מלאים אמונה. אמונתה התבטאה בכבוד שרחשה לבני אדם, וביכולת לראות את הניצוץ האלוהי שבכל אדם.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, מצאו מעינה ונח את מותם בחצר ביתם בבארי. הם נרצחו בידיהם של מחבלים שחדרו מרצועת עזה במתקפת פתע לשטח ישראל. באותו יום נרצחו עוד כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות טבע באזור.

שבועיים חלפו עד שהתקבלה הבשורה המרה על הירצחו של נח. יום לאחר מכן נודע על הירצחה של מעינה. אימה, שושנה כרסנתי, נרצחה בביתה בבארי. אביה, אלי, ניצל.

עוד עשרות מבני הקיבוץ ואורחיהם נרצחו במתקפה האכזרית, ואחרים נחטפו לעזה.

מעינה הרשקוביץ הובאה למנוחות בבית העלמין במושבה קדמת צבי ברמת הגולן, בלוויה משותפת עם בעלה נח שנרצח איתה, והיא בת שישים וחמש. הותירה שתי בנות ובן, נכדים, אב ואח.

על המצבה הזוגית נחקקו מלים פרי-עטה של מעינה: "אהבה אין לה סוף. היא האינסוף".

במושבה קדמת צבי הוקם ספסל מיוחד לזכר בני הזוג, ועצים ניטעו לצידו.