קורות חיים
מנוחה, בתם של רושקה וקלמן הורוביץ, נולדה בעיר גינזבורג, גרמניה, ביום כ"ה באב תש"ז (11.08.1947). היה לה אח למחצה בוגר, טוליק, מנישואיה הראשונים של אימה.
כשהייתה בת שנתיים, עלתה המשפחה לארץ והשתקעה במושבה מגדל, הסמוכה לכינרת. מנוחה למדה בבית הספר היסודי במושבה וחוותה ילדות מלאת טבע ושמחה, רכיבה באופניים לגינוסר, טיולים במטעי הבננות ושחייה בכינרת. במגדל נולד אחיה הקטן, יוסי.
לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר היסודי, עברה המשפחה לחולון. מנוחה למדה בתיכון משולב עם לימודי הוראה וחינוך ב"סמינר הקיבוצים" בתל אביב, סיימה כתלמידה מצטיינת. כן הצטרפה כחניכה לתנועת "הנוער העובד והלומד".
ב-1967, לאחר סיום לימודיה, התגייסה לצבא ושובצה לתפקיד מורה חיילת בקיבוץ כיסופים. היא לימדה את ילדי כיתת "דרור" במשך שלוש השנים הראשונות ללימודיהם בבית הספר היסודי בקיבוץ, רקמה עמם קשר מיוחד ותיארה את השנים הללו כ"יפות ומספקות ביותר".
ב-1970 עברה חזרה לחולון, עד מהרה הכירה את ישראל חולתי, וב-1971 השניים נישאו. אל החתונה הגיעו גם רבים מחברי קיבוץ כיסופים ובהם כל ילדי כיתת "דרור", ששמחו בשמחתה של מורתם האהובה.
ב-1972 ילדה את בנה הבכור, יובל, וב-1975 ילדה את בתה, עינת. במקביל, עבדה כמורה ומחנכת בתחום החינוך המיוחד בשכונת "ג'סי כהן" בחולון, אך אנשי כיסופים הפצירו בה שוב ושוב לחזור. ב-1976 חזרה לקיבוץ הדרומי, הפעם עם בעלה ושני הילדים.
היא חזרה לשמש כמורה בבית הספר הקיבוצי ובהמשך שימשה כמורה, מחנכת, מובילת תלמידים בחינוך מיוחד ומנהלת פדגוגית (תפקיד אליו נבחרה ברוב מוחץ מקולותיהם של צוות בית הספר) בבית הספר התיכון האזורי "מעלה הבשור". היא הייתה מורה אהובה שהותירה על תלמידיה חותם רב ונותרה קרובה לליבם גם בבגרותם.
דרור, אחד מתלמידיה, כתב: "נולדתי וגדלתי בקיבוץ כיסופים. בתור ילד, מנוחה חולתי הייתה מגדלור עבורי. מורה, מחנכת, אשת חינוך מדהימה. מלאת אמפתיה ולב. תמיד ראתה כל ילד וניסתה לתת לו את הדבר שהכי היה זקוק לו. לא כי השתדלה להיות טובה. אלא שמעומק נשמתה ראתה את הילדים, לקחה אחריות על כל אחד ואחת. תמיד מרגיעה, תמיד תומכת. לעולם לא שופטת. זה היה עבורי סוג של נס... זאת הייתה מנוחה – בשקט, בלי צעקות, הכילה ים של אמת. אוקיינוס של הבנה. ולעולם לא חדלה לסייע. מלאכית".
מנוחה הייתה חברה בוועדת החינוך של כיסופים ובמשך שלוש שנים, באחת התקופות הקשות בחיי הקיבוץ מבחינה חברתית וכלכלית, מילאה את תפקיד מנהלת הקהילה. בעלה, ישראל, סיפר שגם בתפקיד עתיר הקונפליקטים הזה הצליחה להביא לידי ביטוי את הרגישות, האמפתיה ונועם ההליכות שאפיינו אותה.
בשנת 2010, אחרי 43 שנות הוראה, יצאה לגמלאות. את זמנה הפנוי בילתה עם בעלה, ילדיה וארבעת נכדיה, בפעילויות שונות בקיבוץ ובקריאה. בעיקר אהבה ספרות ושירה, היסטוריה ופילוסופיה.
בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים דרך גדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה - קיבוצים ומושבים - ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות באותו יום.
בבוקר זה החלה מלחמה.
בערב שישי, אכלו מנוחה וישראל ארוחת ערב עם נכדתם הבכורה, אילונה, שחזרה מאוחר יותר לביתה. ישראל סיפר מאוחר יותר שזה היה אחד הימים הטובים בחייה של מנוחה.
בבוקר, כשהחלה מתקפת הרקטות לעבר קיבוצי העוטף, ירדה מחדר השינה שבקומה העליונה אל הממ"ד (מרחב מוגן דירתי) שנמצא בקומה התחתונה. בסבבי טילים קודמים, לא תמיד טרחה לעשות זאת, אך הפעם המתקפה הייתה יוצאת דופן בעוצמתה. כשהמחבלים החלו להבעיר את בתי הקיבוץ, גם הממ"ד לא עזר. ישראל הצליח להיחלץ, אך מנוחה לא שרדה. יחד עם הבית שעלה באש, נשרפו גם כל הזיכרונות המשפחתיים והספרים שאהבה.
מנוחה חולתי נרצחה בביתה בכיסופים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023). בת 76 הייתה בהירצחה. הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ גבעת ברנר. הותירה אחריה בעל ושני ילדים, נכדים ואחים.
בעלה, ישראל, כתב: "בצד העבודה המאומצת בתחום החינוך והתפקידים המגוונים הנוספים שמילאה בקיבוץ ברבות השנים, הייתה מנוחה בעיקר אם למופת ליובל ועינת שגדלו והתחנכו בכיסופים, סבתא חמה ותומכת, מלטפת ומחבקת לארבעת נכדיה האהובים. אישה ורעייה אהובה במהלך 53 שנות הנישואין ושותפה נאמנה לאורך כל הדרך בהקמת המשפחה ובמתן כתף לדורות הבאים".
נכדתה הבכורה, אילונה, ספדה לה: "בילדותנו היית לוקחת לנו את היד ומטיילת איתנו ברחבי הקיבוץ. ואחר כך, כשהיית צריכה, היית מבקשת שאנחנו נאחז לך את היד בטיולים כי כבר היה קשה ללכת והזיכרון לא היה אותו דבר. וככה זה היה אמור להיות, עד שתהיי מוכנה לשחרר לנו את האחיזה.
אבל תלשו אותך מאיתנו ולא נתנו לנו את ההזדמנות להסתכל שוב בעיניים ולהפנים עד כמה שאת אוהבת אותנו".