ליאור מימון ז"ל

קורות חיים

ליאור, בתם של דגנית ויריב, נולדה ביום ראשון ד' בשבט תשס"א (28.01.2001) ברמת גן. אחות לאגם וליהלי.

הייתה הבכורה מבין שלוש בנות, ילדה נבונה ויפת תואר. אימה דגנית תיארה אותה כ"ילדה עם לב זהב ובעלת נתינה אין-סופית, יפה מבחוץ ועוד יותר מבפנים."

ליאור אהבה לבלות עם המשפחה והיה לה קשר קרוב לאחיותיה. כולם היו יושבים יחד בארוחות שבת, והבנות שיחקו, במשך שעות, במשחקי קופסה ובמשחקים נוספים. גם נהנו מדי פעם לבלות ערב שקט בבית בצפייה בסרט, בחושך מוחלט.

ליאור החייכנית אהבה לצחוק ולהצחיק, לצאת לטיולים ולנופש משפחתי ולעשות רק טוב לסובבים אותה.

ליאור למדה בבית הספר היסודי "יגאל אלון" שבגבעתיים ומשם המשיכה לימודיה בתיכון ע"ש בליך ברמת גן, במגמת פסיכולוגיה - סוציולוגיה. ליאור הייתה אהובה בקרב חבריה לתיכון, תמיד הייתה קשובה לכולם, נתנה להם עצות וסייעה בכל נושא שעלה. היא ידעה להיות חברה טובה, קשובה ומכילה.

ליאור הייתה פעילה בתנועת "הצופים", בשבט "צופי רמת חן" ברמת גן. היא אהבה כל כך את התנועה, את הפעולות, את האחריות הכרוכה בתפקיד, את האנשים, הטיולים ואת מחנה הקיץ השנתי.

כשהתגייסה לצבא שירתה כמפקדת במגמת נהיגה. היא הייתה אחראית לקלוט את החיילים המתגייסים למקצוע הנהיגה ולהכשיר אותם לנהיגה בכלי הרכב הצה"ליים. ליאור הייתה "האימא והאבא" של החיילים, דאגה להם לכל דבר בצבא ומחוצה לו והם מצידם מאוד העריכו ואהבו אותה. במהלך שירותה התקדמה בדרגות ובתפקידים וסיימה את השירות כרס"פ (רב-סמל פלוגתי).

לאחר שחרורה תכננה ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים, אך לפני הלימודים ניצלה את הזמן כדי ליהנות ולבלות. הוריה סיפרו שתמיד הייתה מוקפת חברים, אהבה לצחוק, לבלות, לרקוד, לשיר ותמיד האירה כל מקום שהגיעה אליו.

לקראת סוף סוכות תשפ"ד, ליאור קיבלה עבודה בהפקת פסטיבל המוזיקה "סופרנובה", שנערך בשדות קיבוץ רעים. היא נסעה עם חברים לפסטיבל ביום שישי, ערב שמחת תורה, 6 באוקטובר 2023. הם הגיעו למקום ובילו עם כ-3,000 חוגגים. המשמרת שלה הייתה אמורה להתחיל ביום שבת בשעה 7:00.

למוחרת, ביום שבת, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית, במהלכה רצחו כשמונה-מאות אזרחים ונפלו מאות חיילים. בבוקר זה החלה המלחמה.

כשהחל מטח הטילים, מייד נפסקה המוזיקה והחוגגים החלו לברוח מהמקום. זמן קצר אחר כך הגיעו חוליות מחבלים והחלו לירות בהם.

ליאור יצרה קשר עם הוריה בשעה 06:30 ועדכנה אותם כי הן מתארגנות לצאת מהמסיבה והיא תגיע לתל אביב, וביקשה שיאספו אותה משם. ההורים נענו, כמובן. ליאור הייתה בקשר עם הוריה עד לשעה 07:25, שעת השיחה האחרונה. מספר דקות אחר כך נותק עימה הקשר.

היא הוגדרה כנעדרת. רק בתום ימים ארוכים של חרדה ואימה הגיעה אל ההורים הבשורה הקשה שנרצחה.

המחבלים רצחו באותו בוקר למעלה מ-380 מבאי המסיבה.

ליאור מימון נרצחה על ידי מחבלים בפסטיבל ה"נובה" באזור רעים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והיא בת עשרים ושתיים. היא הובאה למנוחות בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. הותירה אחריה הורים ושתי אחיות.

הוריה סיפרו שאלפי אנשים הגיעו ללוות אותה בדרכה האחרונה, למרות המלחמה: "כמו בחייה, כך במותה היא הובילה וסחפה המון אנשים אחריה. היא הייתה נשמה טהורה בחורה מיוחדת במינה. את זה אנחנו כבר ידענו, אך לא ידענו כמה השפיעה על אחרים ולכמה הצילה את החיים. החיוך של ליאור לא יישכח, לעולם יישאר חרוט במוחנו כעדות לחיות ולשמחה שהשאירה מאחור."

מצבתה נבנתה בצורת לב שבמרכזו ציור של ורד, כמו הקעקוע שהיה על אמת ידה.

על המצבה כתבו אוהביה: "השארת חלל גדול בלב רבים וזיכרון של אור ושמחת חיים." והוסיפו את מילות השיר: ״ובינתיים ניפגש בחלומות / אני איתך בכל שעה בכל הנשימות." (נעם חורב, ניפגש בחלומות).

כתבו בני המשפחה: "ליאורי שלנו, הכאב עצום וקשה מנשוא. הלב לא יכול להכיל. חסרונך מורגש ויורגש בכל מקום.הלנצח נזכור אותך. את בלבנו ובנשמתנו לעד. מתגעגעים ואוהבים אותך."

חודש וחצי לאחר מותה, הוציא המוזיקאי דיוויד כרמל שיר בשם: "ואולי", והקדיש אותו לליאור. דיוויד כתב: "לפעמים, האומנות מוצאת את משמעותה ברגעים הכי לא צפויים! את השיר 'ואולי' כתבתי לפני שנתיים בעקבות מקרה טרגי. נכנסתי לחדרי נסער, מלא ברגשות והמילים פשוט נכתבו עם הדמעות. השיר הזה נדחה להוצאה כמה וכמה פעמים וכנראה שהייתה לכך סיבה - הוא היה מיועד לאחת, לליאור מימון. אחרי ה-7 באוקטובר, עם האסון הנורא שפקד אותנו, הבנתי שזה הזמן הנכון להוציא את השיר לעולם כדי להנציח את ליאור, שנקטפה, ולתת להוריה טיפה של נחת ככל שאפשר, כי מה שנשאר להם בסוף זה זיכרון." השיר ניתן לצפייה ביוטיוב.