כל מה שנותר לנו מדוד הוא מלאי ומאגר עצום של זכרונות, זכרונות שילוו אותי במשך כל ימי חיי. את דוד הכרתי למעשה בתחילת דרכנו המשותפת בראשית הכיתה השביעית ומיד ראיתי בו בחור כלבבי. חייכן, טוב לב, שובב, ומוכן תמיד לעזור לחבר בשעת צרה.
הדבר הראשון שהתבלט בדוד בתחילת הכרותנו היו, מעשי הקונדס החביבים שאהב לעשות ושהיתה בהם תמימות כה רבה. זוכרת אני אותך מקבלות לשירי עם מזרחיים שהיינו מארגנים בהפסקות כשדוד מנצח עליהן. זוכר אני את יציאותיו של דוד להביא גירה למורה לצרפתית בתחילת השיעור, וזכר אני שהיה חוזר כחמש דקות לפני סוף השיעור. לשאלת המורה - איפה היית היה משיב דוד תוך חיוך תמים: הרי שלחת אותי להביא גיר, לא?
ועוד כהנה וכהנה מעשי קונדס שתמיד היו מעלים חיוך אפילו על שפתיו של הקשיים במורים. דוד לא היה התלמיד המצטיין שבכיתה, אך המורים אהבו אותו כשם שאנו אהבנו אותו. היה בו משהו מקסים שקנה את כולנו ובעיקר את לב הבנות.