אלבום תמונות
לא הכרתי את דני מקרוב, אך בשתי פגישותי אתו, הן בפיקוד והן כאשר ישבתי עם מזכירות גרעין "שניר" בגרופית, התבלט דני כדובר הגרעין.
בפגישה הראשונה ביטא את הפקפוקים והחששות מפני העצמאות שהוטלה על הגרעין עם הליכתו להאחזות. ניכר היה בו שרגש האחריות הוא שהניעו לגלות חששותיו בפומבי, האומנם יוכלו למשימה? האם בגרו עד כדי קבלת אחריות לשאת את החברה לבדם, ללא סביבה אוהדת, שופעת רצון ויכולת לעזור, כדוגמת אפיקים?
בפגישה השניה, ניכר היה על-פי החיוך שזרח מפניו, שיכלו למשימה, גם אם התנאים בגרופית, באוהלים, בקיץ, קשים היו ביותר.
ואכן, מעידים מפקדיו הקרובים, כי גם אם דני לא היה המנהיג הבולט בגרעין, הרי היה מצפון הגרעין, ואם כושרו הגופני לא מן החזקים היה, הרי במשמעת החברתית והצבאית בלט ביותר בכוחם של מצפון והכרה. כזה היה באימונים, כזה היה בתרגילי כוננות ואבטחה, וכזה היה בעבודה, מתגבר ויכול לה בכוחו הפנימי.
הוא בלט בכך שקרב אליו את הבודדים, התרועע עמם בחדרו, יצא אתם לעבודה מתוך יזמתו הוא, וכל המכיר את מציאות הבודדים וקשיי קליטתם בחברה ישראלית בנח"ל, יודע עד כמה בלתי-רגילה היא גישה כשל דני.
קיבל את "המשימות" ו"הציונות" כאמת פנימית שלו שאין להרהר אחריה, ויש לבצעה על כל תרי"ג מצוותיה; ואם ניתן בכלל למצות דמותו של מישהו בתארים מעטים, הרי נראה לי שעל דני אפשר לומר שהיה "אדם" ו"איש קיבוץ", ואין לי תארים גדולים מאלה לעטר בהם חבר.
משה נהוראי - סא"ל
סגן מפקד הנח"ל