טוראי דן "דני" רייך ז"ל

אלבום תמונות

כשנולד דני, התלבטנו בענין השם שניתן לילד. שמותינו אנו הם צבי ואיילה. לכן חשבנו בתחילה לקרוא לו עופר. ואכן, בהתבגרו היה דומה לעופר, קל רגליים, זקוף אזניים, ערני לשמוע ולקלוט כל שמסביבו, ועיניו פקוחות לכל המתרחש. כל אימת שבאנו לבקרו - בגדנ"ע, במחנות-העבודה - היה רץ כעופר לקראתנו. אך באותה תקופה היה השם דני נושא לכל מיני סיפורים ושירים, והוא הרי נולד ב"נחלת דן". השם היה קצר ונשא חן בעינינו.
היו לו קרובי משפחה שומרי-מסורת. הסנדק בברית-מילה שלו היה אחד מקרובינו אלה. איש אדוק, ממשפחת רבנים, בעל זקן-מידות. אפשר לומר שנולד "על ברכי המסורת", פשוטו כמשמעו, ואולי מאז ניטע בו יחס חם ועמוק למסורת ולדת, עד כדי כך, כשעמד על דעתו, היה צם ביום כיפור ואהב להאזין לפרקי חזנות.
כשלמד ללכת, היה מהלך בגינה, רץ אחרי הפרפרים, מדבר אליהם בלשון שיר הילדים: "בוא אלי פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד..."
שמונה שנים הייתי מגוייס ולאחר שהשתחררתי התחלנו להקים לנו בית. לא היתה לנו דירה נוחה וגרנו כולנו בחדר אחד, בו קבלנו אורחים ובו גדל הילד. למרות זאת, לא התאונן אף פעם על הדוחק וההפרעות, ולא הטריד מעולם חברים ואורחים שהיו יוצאים ובאים.
בגיל שלוש נכנס לגן, למוסד ויצ"ו, בו עבדה אמו כמזכירה. בגן זה זכה לתשומת-לב רבה מצד הגננת והמטפלות שאהבו אותו בשל אופיו הנוח ומראהו העדין. אבל דני סלד מתשומת-הלב היתרה ולא רצה להיות "ילד השעשועים" של המבוגרים. בקוצר-רוח חיכה ליום בו יכנס לבית-הספר. כבר אז ניכרו יושרו הפנימי וצניעותו.
בהיותו בן שש - עברנו לגבעתיים, לביתנו הנוכחי, אותו בנינו במו ידינו. דני עבר לסביבה חדשה, לאוירה חדשה. הוא נכנס לביה"ס ע"ש ב. כצנלסון, אשר בדרכו אליו היה עובר מדי בוקר את "גבעת קוזלובסקי". דני היה ילד צנום ולא מפותח, ואחד מילדי השכונה האלימים היה מתנפל עליו ומכה בו יום-יום. בבכי היה דני חוזר הביתה. שאלנו אותו לסיבת בכיו. היה מתאונן שקיבל מכות ללא כל סיבה, ללא שום התגרות מצידו והתמרמר על אי-הצדק שבדבר. אולם ההתגרויות לא נמשכו זמן רב. הן פסקו משהכירוהו ולמדו להעריך את יושרו ואת תבונתו. לפני לכתו לביה"ס, היה דני עובר על עתון הבוקר ומעדכן עצמו בכל המתרחש בארץ ובעולם. קורא היה הרבה ספרים שנועדו לילדים מבוגרים ממנו.
בזכות ידיעותיו והתמצאותו ב"הוויות העולם", נהיה דני לחבר שווה-זכויות בין חברי השכונה. בו התייעצו ועמו אהבו לשוחח, אפילו גדולים ממנו. זכורני מעגל של ילדים ובאמצעו דני, והוא עומד ומספר להם כבקי וגדול על הפוליטיקה הפנימית, על המצב החברתי, על חדשות חוץ... ביום הולדתו ה-70 של ראש-הממשלה ד. בן-גוריון, שלח לו ברכה וקיבל עליה תשובה. יום אחד באה הביתה אחותו הצעירה, שהיתה אז בכיתה א', וסיפרה לנו על הכבוד שדני זכה לו בביה"ס - אחד המורים קרא לפני כל התלמידים את שיר הברכה שלו ואת תודת ראש הממשלה.
בגיל אחת-עשרה נכנסו חבריו לתנועה. אנו עצמנו ביקשנו להניאו מכך. סבורים היינו, שמוטב כי יתמסר יותר ללימודים עד שיתבגר. הסברנו לו את התנגדותנו והבטחנו לו שלאחר בר-מצווה נרשה לו להיכנס לתנועה. ואמנם בשנתיים אלה הספיק להשלים הרבה ידיעות ולרכוש לו השכלה בספרות עברית וכללית, להשתתף בחידוני רדיו ובמבחן התנ"ך לנוער.
לקראת חגיגת בר-מצווה החל ללמוד, ביוזמתו שלו, "שולחן ערוך", ואת ההפטרה השמיע ברגש כזה כאילו גדל בבית של שומרי-מצוות.
בהיכנסו לתנועה - לא התבלט תחילה. אולם עד מהרה נשלח לסמינר הדרכה וקיבל קבוצה להדרכה. לקבוצתו הצטרפו בני-נוער רבים שבאו לשמוע את שיחותיו המעניינות עם החניכים. עד שעה מאוחרת בלילה היה יושב עם חניכיו על גדר הבית, סמוך לחלון חדרו, ומשוחח עמהם. איחוריו לשוב הביתה לא מצאו חן בעינינו - חששנו שיפנה את מרצו רק לכיוון אחד, ושהתכוננותו הרבה לפעולות תפגע בלימודיו התיכוניים. אך מעצמנו נוכחנו לדעת ששגינו והפסקנו להעיר לו על כך. מסירותו לתנועה רק השלימה את התקדמותו בלימודים.
בהגיעו לבגרות עמדה לפניו הברירה - להמשיך בלימודים, שבהם הצטיין (בתעודת-הבגרות זכה לציונים גבוהים) - או להצטרף "שניר" במסגרת הנח"ל.
אנחנו והמורים רצינו להשפיע עליו שיפתח את כשרונותיו במסגרת העתודה האקדמאית, אבל דני סרב להיכנע ל"רוח הזמן". לא רק חסרי-השכלה צריכים להיות חיילים, טען. וכך עלה בחלקו לקרוא את מגילת ההכרזה של הגרעין, בנבי-יושע, לא רחוק מקיבוצו לעתיד-לבוא - "יפתח".
ביולי 1963 התגייס לצבא ונכנס למחנה הטירונים של הנח"ל. משם יצא לאפיקים - להכשרה חקלאית במסגרת צבאית. הוא רכש לו ידידים ונסיון בעבודה, אבל לא היה שלם עם עצמו. לא מצא בזה את סיפוקו.
כשביקרנו אותו בפסח באפיקים, שמח לקראתנו מאוד, טייל אתנו והראה לנו את הסביבה. אז גם נודע לנו שרצה להתנדב לצנחנים, ורק בלחץ חבריו מהגרעין נמנע מלעשות זאת. נחמתו היתה שירד עם חבריו להאחזות הנח"ל "גרופית". הוא ראה בזה אתגר ויעוד, ואנחנו שמחנו עמו. מגרופית קיבלנו מכתבים מעודדים ומלאי התלהבות, למרות שהתנאים שם היו קשים. הוא התלהב מהנוף, מהתפתחות המקום ומהעתיד הצפוי לו בלב הערבה.
שלושה חודשים לאחר-מכן עבר הגרעין למבנים החדשים למעלה, ודני הזמין אותנו לביקור. לקחנו חופשה ונסענו לבקרו - הוא בא לקראתנו רכוב על טרקטור. התפעלנו מהכושר הארגוני של דני, מתבונתו וחמימותו ביחסיו עם החברים. לפנינו עמד בחור בוגר ואחראי ולא נער מתלהב בלבד. הוא התמסר לנו מאוד בבקורנו זה והיה גאה על הנוף, על גן-הירק, על פרי העבודה המשותפת של חברי הגרעין. למחרת לקחנו לאילת, הראה והסביר לנו את הסביבה. חזרנו הביתה מאושרים בבננו, גאים על מסירותו לנו ולחבריו. לעולם לא נשכח חוויית ביקור זה בגרופית.
בנובמבר עבר לאמון המתקדם. לא קלה היתה הפרידה מגרופית. היא לוותה בצער ובכאב על הכרח זה לעזוב את הנקודה הירוקה בלב הערבה, על כל מה שנוצר בה. מן המחנה החדש קבלנו ממנו מכתבים רוויי געגועים - אך מעודדים. הוא ידע את דאגתנו, לכן הקפיד לצלצל בכל ערב הביתה ולהודיע ששלומו בכי טוב ושהוא "עושה חיים לא נורמליים".
יום אחד בא הביתה לחופשת שבת. נדהמנו לראותו בכומתה אדומה ובכנפיים על מדיו. כדי לא להדאיגנו לא גילה אף ברמז שהיה זה קורס צניחה, אותו סיים זה עתה. לכבוד ולגאווה היה לנו הדבר שבננו צנחן.
בשבת האחרונה לפגישתנו עמו היה פצוע בירכיו. כגמול על מבצע שעשה, קיבל כמה שעות של חופשה לקפוץ הביתה. התחננו לפניו שיגש לרופא, שלא יתאמן באותו שבוע. הוא הבטיח. סיפר שלא יתקיימו אימונים באותו שבוע - רק שעורי טופוגרפיה. קפץ לתל-השומר לבקר חברה פצועה, כל זאת ברגליו הפצועות.
כשחזר מתל-השומר סיפר שהחברה מחלימה והולכת. היה עליז ולבו טוב עליו. על סף הדלת הבטיח לגשת לרופא לטיפול. נשיקות אחרונות לנו, לדודים שהתארחו אצלנו, לאחות הקטנה.
היתה זו הפעם האחרונה שראינו אותו.
לאחר שלושה ימים נתבשרנו על האסון הגדול. חופת המצנח לא נפתחה ודני נפל. הספיקו להביאו לתל-השומר. רק בנס יכול היה להינצל, והנס לא קרה: חמישה ימים נאבק עם המוות עד שהשיב נשמתו הטהורה לבוראו.
לשווא נחכה בכל יום למכתבים היפים שהיינו רגילים לקבלם ממנו פעמיים בשבוע, לשוא נחכה לבואו לחופשה, לחזות בפניו היפים והזוהרים. לשווא נחכה לחדוות חיים פורצת. לא עוד נשמע מפיו מלים יפות - "אני רוצה לחיות חיים יפים ואני אחיה בגליל". קשה להשלים עם הגורל המר. קשה להאמין.
ביתנו נעשה משכן של עצבות. חדוות החיים נלקחה מאתנו.

אמא, אבא