לזכרו
בתוככי המושבה, בבית הוריו, לעיני כולנו, כרע בקרב דמים אכזרי. כמעט יחידי מול פלוגת צבא ושוטרים משתוללים כחיות שוחרות לטרף... לא שעה מנחם לכל ההפצרות של ידידים כנים להיכנע ולהציל את חייו הצעירים - ואת משפחתו להציל משואה איומה, עשוי ללא חת, דרוך ומוכן לכל מבחן, קפץ למערכה נואשת זו.
שעה ארוכה היתה נטושה המערכה לקול רעם מקלעים ונפץ רימונים. ענני אימה וחלחלה כיסו את פני בני הכפר, ובלבבות צער, אבלות ודיכאון. עד הרגע האחרון השיב מנחם מלחמה שערה עד שכדורי האויב ניקבוהו ופילחוהו ונשמתו המורדת, השואפת דרור, יצאה בקדושה... לנצח לא אשכח שעה מזעזעת זו. לא תגליד השרטת העמוקה בנפש, ויותר מכל, אותו העלבון הצורב, הכאב המדכא שכל הלהבה הקדושה הזאת כאילו אש זרה היא, וכל הקורבן לא יירצה...
מגזע אדירים, נצר למרדנים וקנאים, קפדנים ומחמירים במצוה קלה כחמורה, ויחד עם זאת מצוינים באהבת ישראל וגומלי חסידים מראשונים העולים לציון, חולמי שבותה ותקומתה, מרביתים תורתה ומכוננים אדמתה. משורש זה ינקמנחם את כוחו וחיוניותו חוט שני שזור וארוג בארג הדורות בישראל. צעיר היה, טרם הגיע לשנת העשרים. כולו מחמדים, תמיר ומתולתל. בפניו זרוע אור ועיניו חודרות, מלטפות וטורפות גם יחד, וכולו הומה ותוסס ושופע יצר נעורים וחכמת זקנים, חזון ובינת חיים.
הוא סיים את הסמינר ושקד על מדעי הרוח והטבע, יחד עם זה קשור בכל נימי נפשו להוי הכפר, לאדמה ולעבודה. עובד חרוץ ובלהט! עושה בבדק המשק, מפתח ענפיו ובמיוחד - גידול ירקות, אולם בעמקי לבו ער ונתון לבעיות השעה הגדולה, המנסרות, התובעות פתרון.
והימים - ימי "הספר הלבן", ימי המעל והתעללות האנגלים בתקוות ישראל, בלב כל אדם מישראל רותח עלבון ומרי, ומנחם לומד בסמינר בירושלים. ועיר האלוהים מושפלת עד שאול תחתיות ומפרפרת פצועה ודוויה, כל שרידיה ומחמדיה משוועים לישע ופדות. אולם האנגלים מוסיפים לחבל ולהשחית , רומסים ברגל גאוה כל תקוה ולועגים למשבתנו ועם ציד אניות המעפילים, הגירוש וההתעללות שהגדישו את הסאה - לא ייפלא הדבר, כי בימים סוערים אלה רותח לבו של מנחם ועובר על גדותיו והוא מושיט יד אמונים לנוער המוכן לכל קרבן, לכל עקדה ובלבד שיבער את האויב מעל אדמת ישראל...
הוא הציץ בבלהות חיינו, בסכנת קיומנו, הציץ ונפגע... מנחם הופך ל"אליעזר" ובא בברית דמים עם המחתרת. ומאז פני מנחם אינם כתמול שלשום. אנו לא ידענו מההיה למנחם ועל מה הוא כה מתוח, כאילו נסגר בקליפה וערפל כסה את פניו ויגון עמוק נשקף מתוך עיניו. לכאורה עושה במלאכה, זורע, חורש וקוצר. אבל השמחה נשבתה במעונו, נפגמה חברותו ויחסי הגומלין עמו השתבשו... מנחם לבדד ישכון ומפעם לפעם ייעדר מהעבודה, מהבית. פשטו לחישות שונות. מפה לאוזן סיפרו, כי מנחם משתתף בפעולות המחתרת. זו שפרקה מעליה משמעת ישובית וחרד הלב. איש לא האמין, ולא רצה להאמין, עד בוא האסון הגדול.
שמואל צימרמן