"בן לעם קשה עורף, נפל לפני בני עוולה"
כך חרוט על מצבתו של מנחם, ואכן כזה היה...
ילדותו עברה עליו בחיפה. משפחתו עקרה לשם מיבנאל, אך לא על נקלה עלה בידו לוותר על חיי המושבה, שכה אהבה.
פעם, בט"ו בשבט, עת יצא בית ספרו לטקס נטיעות על הכרמל, חמקו הוא ואחיו יוסף (הבוגר הימנו) אל בין שיחי חבר; מגמת פניהם היתה - יבנאלה! הם הלכו עד חורשת נהלל, ושם לנו. בינתים הודיעו בחיפה למשטרה, וזו פתחה בחיפושים. הדבר נודע ביבנאל והכל דאגו לשלומם, לרבות אנו, הילדים, שחששנו לגורלם.
למוחרת עבר שם רוכב ערבי וגילה שני נערים יוצאים מן החורשה. הדבר נראה חשוד בעיניו והוא מסר על כך למשטרת נהלל. השוטרים יצאו בעקבותיהם ומצאו אותם צועדים ליבנאל...
בערב הופיעו במושבה, באוטובוס שבא מטבריה. כל הדבר היה בעיניהם כענין של מה בכך, ואח"כ חזרו לחיפה.
מנחם המשיך לימודיו בחיפה, בה סיים בית ספר יסודי. אח"כ המשיך ללמוד בבית-מדרש למורים של המזרחי בירושלים, אך לא הוקיר רגליו מיבנאל למן אותו טיול של ט"ו בשבט.
משסיים חוק לימודיו, חזר הביתה והחל לעבוד במשק. אותה עת היתה קיימת במושבה "קבוצת הפלחה", בה היו מאוגדים משקים, שעיבדו את אדמות הפלחה במשותף; ובין המשקים - משקו של לונץ. מנחם הצטרף לקבוצה, ועד מהרה היה לטרקטוריסט. אותה עת נזדמן לי לעבוד במחיצתו לילות רבים, ומאחר שהיה אז רק טרקטור אחד ביבנאל, עבדנו ללא הפוגה, יומם ולילה.
במהרה נתחבב על הכל - ונבחר לחבר ועד הנוער, אף היה ממארגני ערבי שבת נאים.
אפס - לא עת תרבות היתה אז, כי הימים - ימי הספר הלבן, וליבו של מנחם מתחמץ בקרבו...
בינתיים עברה משפחת לונץ לכפר-סבא, ומנחם נשאר לבדו בבית. שוב לא עבדנו רק בפלחה, אלא החילונו לעסוק גם בעניני הגנה ונשק. קבוצה של צעירי המקום, בהם מנחם ואני, עברה קורס מרגמת "3, שנחשבה אז לנשק הכבד שלנו. היה זה הפלמ"ח שהתאמן בה, ובהזדמנות זו צרפו גם אותנו, היבנאלים. התלהבנו לרעיון, והיינו כפרחי כהונה צופני סודו של מקדש ההגנה ביבנאל - הלא הם מחסני הנשק, הטמונים בחביות גדולות בתוך האדמה. ימים ולילות חפרנו, טמנו נשק והוצאנוהו לאימונים, אף השתתפנו בשיפוצו הכללי ובהחזרת כלים שלמים לחביות.
ומנחם? בחרדת-קודש עסק אף הוא בנשק.
ברם - הישוב החל אז להתפלג לזרמים שונים בקשר להגבה על חוקי המנדט. אנו, היבנאלים, נמנינו על אנשי ההגנה, ואילו בארץ נוצרו אז אצ"ל ולח"י, ומנחם החל להביא אל ביתו חברים לחופשה.
- למה הם עובדים פה? - היו שואלים אותו.
- יש חוסר עבודה, לכן הם באים - היה עונה לנו.
לימים נודע לנו, כי היו אלה בעלי מקצוע של לח"י, אך באותה תקופה לא הרגשנו דבר, שהרי גדלנו יחד - ולכן לא חשדנו. ואילו מנחם השתלב יפה בכל עניני ההגנה: בלילה אנו עובדים במשמרת לילה וביום - הוא נוסע. - לאן? - שואלים אותו. ובפיו - תרוץ מניח את הדעת...
יום אחד נסענו לכיוון החלקות במורד ולפתע ראינו שיירת מכוניות של משטרה בריטית. לא ידענו, מה פשר הדבר, ועוד אנו תוהים - והינה מטח יריות... חזרנו הביתה ונודע לנו הכל: המשטרה הקיפה את ביתו של מנחם, שהיה בנוי מלבני טיט. מנחם נהרג עם חבר, שהיה אצלו...
היה זה ערב פסח...
אבל כבד ירד על המושבה...
כולנו השתתפנו בהלויתו, ולא היה איש, אשר לא היזיל דמעה על העלם, אשר הלך - עד הסוף - בדרכו האמיצה אל המטרה הנכספת.
חנוך בן צור