הגיעה אלי הידיעה הנוראה, כי אריה שלכם ושלנו, איננו. רציתי לא להאמין: הרי רק לפני זמן קצר ישב אריה בכיתה ונפרד מאתנו עך מנת לחזור- היתכן שלא יחזור?
שלוש שנים הכרתיו וראיתי לפני נער מפותח היטב, בעל רמה שכלית גבוהה, שנפשו פתוחה לכל דבר טוב ויפה. בחיי יום יום הרגיש את הזולת והעדיף את הכלל על הפרט. הוא היה חבר טוב לבני כיתתו ותלמיד חביב על מוריו. בשנה האחרונה, בעיקר בחדשים האחרונים, בערה בו אותה אש נעורים חזקה, המקימה מולדת, משחררת נדכאים, בונה עתידות ושורפת אותו עצמו, שהלך להביא את הישועה לרבים.
ההיסטוריה והדורות הבאים ידעו להעריך את הצעירים הרבים, אשר מהרו לנדב את חייהם הקצרים, מלאי התקוות למען אושר עמם בעתיד שלא יחיו בו.
אריה אהב מאוד את הלימוד, אך מתוך מסירותו לא יכול היה להמשיך בחיים של לימודים. בשיחות עם מורים ועם תלמידים בשעות לימודים ובהפסקות, ובודאי גם בבית, שמענו מפיו את אותה הטענה:"מקומי איננו יותר על ספסל הלימודים, מקומי בין המתגייסים". את חיבורו האחרון בכיתה סיים אריה במילים האופיניות לו לעצמו, ששם בפי גבור החבור:"עתה הגיעה שעתי לקום. כי מחר מתיצב אני לשרות הצבאי. זהו המעשה החשוב ביותר, מעשה שאני גאה עליו ביותר- לשרת בצבא של עמי ולא בצבאות זרים, כפי שעשיתי זאת קודם. אני מוכן לכל קרבן מצדי. כי רואה אני את החשיבות והגדולה שבזמן הזה. אם כן - שלום ולהתראות אחר המלחמה".
חבל, חבל מאוד שרצונו האחרון של אריה לא יוכל להתגשם כשם שהגשים את רצונו הראשון. לכם, הורים ובנ משפחה, בצערכם האישי הרב אין בפי מלים לניחומים...
מחנכו של אריה
א. זמרני
מתוך הספר 'לזכר הי"א', הכשרת גיבור תש"ט
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.