עלה נדף
במקום דברי הספד - קווים לנשמת בני איתמר ז"ל שנפל בהרי יהודה
"אל תדאגי אמא'לה - יהיה טוב". זה היה הביטוי האהוב עליו לא מחמת שגרא, אלא מתוך אהבה כנה וחמה. כי לא ידע לדבר פה בפה - הכל נבע מתוך טבעיות ופשטות. כך היה.
הפנים המלאים והעינים העגולות והכחולות כתכלת הים עם בת הצחוק הטבעי, הילדותי בחלקו והטבוע חן ויופי - מרחפים לנגד עיני. חסון, גבה קומה ובעל גוף מוצק, ער ותוסס, יחד עם זה בעל נשמה עדינה מסורה ונאמנה, נאמנה לבית ולזולתו. נתקימה בו המימרה: גוף בריא - נשמה בריאה. הוא לא היה רק בן אלא גם רע וידיד טוב.
גדלתיו וליויתיו בדרך חייו הצעירים בחרדה ואהבה לקראת המחר. ואכן לא הכזיבני. מבית הספר - לעבודה ולמלאכה. מעבודה - לחיי חברה, חברת "הנוער העובד". מהנוער העובד - להגנה ולתפקידים אחראים מתוך נכונות לקריאה הראשונה בכל חום נעוריו, בכל מאודו ונפשו.
כן, זו היתה דרכו במשך 18 שנות חייו הצעירים. לא ידע חיי נוער, לא הספיק להנות מחייו הצעירים, כי רצינות התקופה הדביקתהו ולא הרפתה ממנו. רתום נרתם בעול האחריות בכל נימי נפשו. "אבא, כעת לא הזמן להתרחץ בים ולא לבלות בקולנוע. תפקידים יותר חשובים לפני היום". ובעת שנפצע בפעולה מסוכנת, פעולת חבלנים בלטרון, ופצעיו עדין לא נגלדו - לא נח ולו רגע, ויצא שוב לפעולה למרות הפצרותי שינוח ויחלים.
אזכורה. הנהו יושב על ידי ומקשיב לשיחתי. אגדה מספרת: שהובילוהו הרומאים את רבי עקיבא להורג צהלו פניו משמחה. שאלוהו תלמידיו: רבנו, שמחה זו מהי? ענה להם: תלמידי, כל ימי התפללתי לקדש את שם שמים באהבה וכעת זכיתי לקיים מצוה זו ואיך לא אשמח. כן, בני, אבותי והוריך סללו את הדרך בה הגעת עד הלום. עליך החובה להמשיך בדרך זו באהבה ובמסירות. רגע שקע במחשבה, הושיט את ידו לטף אותי ואמר: אבא, כמה דבריך נכונים. תמיד חשבתי כך. כנראה, שאבות אבותינו ידעו את סוד ההקרבה למען דבר נעלה - סמל לדורות הבאים. היה סמוך ובטוח שהדור הצעיר יקיים את המוטל עליו ולא יכזיב - בינהם גם אנכי.
לילות של נדודי שינה, לילות ארוכים של סבל נפשי, צפיה ותקוה לזכות ראות שוב את בת הצחוק הקל על ארשת שפתיו עם דברי הנוחם "אל תדאגו לי". כמאובן אשב על מרפסת ועיני צמודות למרחוק לנקודה שם הייתי רגיל לראותו כשהוא צועד ורץ הביתה בשמחה ואושר, מנפנף בידיו מרחוק וקריאת שלום בפיו. אבל הפעם הוא מתמהמה. ועל משכבי בלילות אעצור את נשימתי לקול כל צעד העולה במדרגות הבית. הנהו צועד ברגליו הקלות ובנעליו המסומרות, עוד מעט ואשמע דפיקה בדלת:"אבא, פתח לי, זה אני". אבל...
הפרידה האחרונה. "שלום אמא'לה שלום אבא'לה, להתראות בעוד 3 ימים, אל תדאגו!" דברים אלה מצלצלים באזנ ופולחים את האויר. כן, כעבור 3 ימים קבל את החופש ואלינו לא חזר. זה היה ב-24 ליולי 1948.
סלח לי, בני היקר, שלא יכולתי ללוותך בדרכך האחרונה. לא בי האשמה. על מותך במילוי תפקידך המסוכן והאחראי נודע להוריך במקרה לאחר חודש ימים. לו ידעת כמה פניות היו לי מדי יום ביומו בכתב ובעל פה למשרדי חבריך לנשק להודיע מה שלומך ומדוע אין לנו כל ידיעה ממך. הבטחות רבות קבלתי אבל לא ידיעה כלשהי.
מאוחר יותר נודעו לי מפי חבריך הפרטים על נסיבות מותך. הם שזעזעו את נימי נפשי והנני קובע שיצאת להוציא לפועל פעולה מסוכנת ביותר למעלה מכוחותיך למרות מסירותך הרבה. שלא קשה נפצעת, ואילו היתה עזרה ראשונה במקום - אולי גם חיה חיית. כי במשך ארבע שעות נשאוך חבריך בהרים ובגבעות במסירות נפש עד שהביאוך לבסיס. אבל מאוחר היה.
בין הרי יהודה תנוח את מנוחתך לעולמים. ימתקו לך רגבי עפרך בין סלעי הרי יהודה וירושלים אשר אהבת בכל חום לבך ומסירות ללא גבול. ירוו וידשנו דמך הטהור ולשד עצמותיך את הישימון רחב הידים המחכה לגאולה ותקומה, עד יהפך הישימון לישוב גדול ופורח, יעלה עץ וצמח, שיהיו עדים נצחיים לנשמתך הטהורה והקדושה שהקרבת על סף הגאולה.
באהבה אבהית, יהודה גולבס.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח