אלבום תמונות
כרעם נפלה הבשורה המרה והמזעזעת שבני ישראל איננו בחיים. קשה להשלים עם המציאות האכזרית, ובמחשבה כי לא אראהו לעולם. אני מעלה בזכרוני אותם הימים שנכנס לגן, לבית הספר העממי, אחר כך לבית ספר תיכוני, למד תמיד בשקידה. יום גדול היה כשנכנס לגדנ"ע, לשמחתו לא היה קץ, הוא אז חשב כבר שממלא תפקיד חשוב למולדת. גמר את בית הספר התיכוני, יצא לשנת שירות לפלמ"ח, כששב לפעמים הביתה לחופש היה תמיד מספר על העבודה הגדולה שממלאים החברים בתנועה הזו.
הייתי גאה שיש לי בן. שכל מחשבותיו, מרצו - זה מולדת. שהוא שרת לה. דאגנו הרבה כי ידענו לאן הוא הולך ואיפה הוא נמצא.
הוא היה חביב ואהוב על כולם. מסור להוריו ומוריו ולכל המשפחה.
הוא הלך מאתנו. מה גדול הכאב שבננו ישראל ועוד כאלה בנים יקרים לא רואים בתקומת המדינה ושהם העמודים של מדינתנו הצעירה.
אמרתי לו פעם, כשנתפס עם נשק, "תהיה זהיר, בני, יכלו להרוג אותך". והוא השיב - "לא כך צבר, אמא, בעד המולדת הכל כדאי. למות זה לא נורא כשיודעים שיש מולדת, אפילו לא בשבילי, אזי בשביל הנותרים...
אמך לאה, המתאבלת כל ימיה.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח