תפריט נגישות

טוראי אילה גלבוע ז"ל

עם הקמת המדינה

ראש-פינה, 20.5.48

רק עכשיו קיבלתי את מכתבך. אם כן יש לברך את הדואר החדש שלנו. הוא פועל די בסדר. בודאי היית כבר בשבת בבית ומכתבי יגיעך לאחר שקיבלת דרישת-שלום חיה ממני. אם כן, כפי שהנך רואה, הגעתי כבר בשלום חזרה והנני כבר על משמרתי. אני שוב עובדת כרגיל, כאילו לא היתה כל הפסקה באמצע, כי, לידיעתך, נמשך טיולי שבוע בדיוק. מלבד מה שהייתי בבית הייתי גם ביגור ונחתי יפה. אמנם למרות רצוני נשארתי שם - לא היה לי אוטו. אך הזמן עבר ובינתים נחתי. ונחתי כהוגן. הלילה עובדת אני מ-2 עד 8.
"ושבו בנים לגבולם" - פסוק זה מתקיים עתה, ברגע זה שאני כותבת אליך.
ושוב... שוב אבד לנו חבר... חבל, בחור טוב היה. ומי יקום במקום כל הנופלים?
כתבת שעלינו להבליג לעת-עתה על שמחתנו. הייתי בעיר בשבת, שבת ראשונה לעצמאות, וכולי כאבתי. לו ראית את השמחה ברחובות. למרות האפלה ולמרות ההתנגשויות שאירעו בכל רגע, ואותה מתיחות לקראת הפצצה, על אף הכל רבתה השמחה. שרו וניגנו בכל הרחובות. בנאומי אצ"ל נישא הקול: "יום גדול לנו היום, יום חג! נזכירה-נא את כל גדולינו, מפקדינו ומדריכינו אשר נפלו ולא זכו לצעוד עמנו היום, ביום חגנו". נו, ומה דעתך? אמנם כן, יום גדול, הכרזה על מדינה עברית. אך, לפי דעתי, או יותר נכון, לפי הרגשתי (על עצמי ובשרי), הן הלילה מתחילה מלחמתנו ובערב מלחמה האם עלינו לשמוח? לשיר? ועוד באותו יום נמחק כפר-עציון!
לא! לבי זועק - לא! עדיין לא! עוד יגיע יום בו נוכל לשמוח. ואז, רק אז, נוכל להעלות את זכר קדושינו שנפלו... וידעו למה נפלו. והעיקר, לא לשוא נפלו.
שמענו כאן על ההפצצה בתחנה המרכזית. שמות אין אנו יודעים כלל ומסתובבים כסהרורים. אין איש יודע היכן טוב יותר ולמי עליו לדאוג קודם - האם לחברינו שם... או להורים ולמשפחות בקצה השני?

בניית אתרים: לוגו חברת תבונה