רמות נפתלי, 19.5.1945
כתבתם לי על חגיגות הנצחון שהיו בארץ. בשורת הנצחון אמנם הגיעה אלינו, אבל לא חגגו את היום הזה. נכון, המלחמה פסקה. האויב נוצח. אולם גם אנו נוצחנו. הצבאות הכובשים, בחדרם לאירופה, מצאו בה מחנות מוות ובתי קברות במקום יהודים. שמעתי על מאה אלף מפגינים בתל אביב. האם כל העליזים-המתרוננים עשו את כל אשר ביכולתם למען הנצחון? העשו הכל להצלת יהודים וביסוסם בארץ ולמען חיזוק הכח היהודי? איננו יכולים ואיננו רוצים לשמוח יחד עם אנשים שצברו הון כתוצאה מן המלחמה. על כן החלטנו להקדיש את היום הזה לחשבון נפשנו ולבירור תפקידנו.
כמה מאלה שביקרו אצלנו ביום הנצחון אמרו לנו: לפחות ביום זה יש לשמוח! האם תמיד צריך רק לבכות ולהתאבל? אמנם, אנשים משונים אתם. כאשר הרבנות הראשית הכריזה על יום צום בגלל השואה - לא צמתם; וביום הנצחון - אין כל סימן של שמחה בישובכם! ותשובתנו היא: אבלנו מתבטא במעשה היומיומי שאנו עושים למען שארית הפליטה, וגם את שמחתנו נביע במעשים ממשיים ולא בהפגנות אשר תועלתן המעשית מפוקפקת מאוד.
חולתא, 29.9.1947
לאמא, אבא וחגי, רב שלומות!
איני יודע משום מה, אבל קשה לי הפעם להתחיל במכתב. אף ששיניתי מקומי לא חל כל שינוי במצבי ובמעשי. לעומת זאת אני חש, שיותר ויותר נמאסו עליי החיים בצורה זו שאני חי בה. יש לי הרגשה של חוסר סיפוק בעבודה. אמנם, לפעמים אני בודק את מעשי ורואה כי באלה הימים עשיתי הרבה. אולם ההרגשה הכללית אינה טובה. מדוע? קשה להשיב תשובה מדוייקת. בכל אופן נראות לי שתי סיבות עיקריות לכך.
ראשית: צורת חיים זו שאני חי בה משך כמה שנים מוציאה את האדם ממסלולו הנורמלי ומכניסה אותו לחיים של מתיחות. לפעמים טוב הדבר, בתנאי שהשינוי בא במידה. אולם כשעוברים על המידה מתערער שיווי המשקל. אז תוקפת את האדם הרגשת "המיאוס" - והמתח יורד. הסיבה השניה: המצב הפוליטי שבו אנו נתונים. זוהי ההרגשה שאנו חיים מהיום למחר. אגיד כך: המטרה הסופית שלנו היא מדינה עברית בארץ ישראל. זה ברור לכל. אולם אנו זקוקים גם לאיזו מטרה או תכנית קרובה, ריאלית, וזו חסרה לנו, לדעתי.
היה זמן שדיברו אצלנו על מאבק והנוער בארץ התלהב ונמשך לכך. הוא ראה לעיניו מטרה ריאלית קרובה. היתה לך גם הרגשת סיפוק מעבודתך. כיום דבר זה איננו. לא איכנס כאן לחקר הסיבות. העובדה קיימת: ירד המתח בישוב ובנוער.
29.11.1947
שלום רב לכם אמא, אבא וחגי!
... מאז נסעי מן הבית לא הספקתי לבקר ביסוד המעלה. כמה חברים מסרו לי שהמצב שם קשה. אולם אנו רגילים כבר למצבים קשים, כך שנוכל להתגבר גם הפעם. אני בטוח בכך. אם נקח לדוגמה את הישובים הגדולים, הקיימים כיום לתפארת, ונזכור כל מה שעבר עליהם - אז נראה שרק תודות לעקשנותם של מעטים הגיעו למה שהגיעו, ולכן אל יאוש! לפעמים יש לי הרגשה קשה שאני עוזב את החברים ונותן להם לסבול ולעבור את הדרך הקשה לבדם. אקווה שלאחר גמר עבודתי אחזור לחבריא ואטה שכם להמשכת המפעל.
אך בינתיים אין אלו אלא הזיות. עלי לחיות את אשר ניתן לחיות - ולהמשיך!
מתוך "גווילי אש"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח