ביום בהיר שטוף שמש
באמצע ארוחת צהריים משפחתית,
נשמעו בשמיים קריאות המלחמה.
אבא החליט אז לקחת על עצמו אחריות,
לצאת ולהגן על המדינה.
כזה היה אבא שלי, חשב שיוכל לשמור על כולנו.
עד לאותו הרגע הכל היה שליו ורגוע
כולנו חייכנו וצחקנו,
עוד הספקתי לשחק "תופסת" עם חברי לשכונה,
הספקתי לחלום בהקיץ
על ילדות מתוקה
שסובבת אותה משפחה יקרה.
משפחה שבראשה עומד אבא,
האיש, הגיבור, הדמות, היתד שלנו,
שאותו אי אפשר להרוג.
כל כך הערצתי אותו, כל כך האמנתי בו.
ידעתי שהוא אבא
שהכל הוא יכול ואין בעולם איש
שאותו יכול לעצור.
הוא אבא, הגיבור שעזר לי ללכת
הוא אבא הגיבור שדאג לנגב כל דמעה
הוא אבא הגיבור שחיבק ותמך ודאג כל כך
לשמור עלי מכל משמר.
הוא אבא הגיבור שחשב לרגע כי יש ביכולתו
לעצור את הכל.
הוא אבא, הלך ולא חזר.
אבא שלי שהיה שייך רק לי,
לא חשב פעמיים ויצא אל הקרב,
יצא אל הקרב שממנו לא שב.
הוא לחש עוד לאמא לפני צאתו:
"לא אחזור אך אין באפשרותי לעצור".
ואני, שהייתי קטנה עם הרבה חלומות תמימים
לעתיד של שמחה,
עם הרבה תקוות להמשיך ולקרוא בשמו,
נשארתי כל כך בודדה ואיתי נשארה רק שאלה –
למה, למה אבא, למה הלכת,
אם ידעת, כי אין דרך חזרה.
למה אבא, למה השארת אותי
עם אותה השאלה –
האם זהו גיבור?
גיבור של מי.
הרי בשבילי היית גיבור
גם אם לא הלכת אל אותו הבור.
ואני נשארתי ליד הבור, עם מילה שאין לה כבר משמעות - אבא.
כתבה: דיתי
בתו של בנימין סמואל ז"ל