סג"מ עמיחי ברוצ'ינר ז"ל

הם היו שבעה נוטרים במשטרת היישובים העבריים, גוף יהודי שפעל במסגרת המנדט הבריטי ולפי צו של המוסדות היהודים בארץ ישראל בתקופה ההיא. אזור פעילותם היו היישובים חולון, בת ים, מקווה ישראל והסביבה.
עם פרוץ המאורעות בסוף חודש נובמבר 1947, פתחו הערבים בהתקפה על התחבורה העברית. משגברו הפרעות על-ידי ערביי יפו והסביבה, ונחסמו צירי התנועה העיקריים לדרום ולירושלים, שולבו הנוטרים גם בפטרול הצירים הללו, נוסף על משימות אחרות.
בבוקרו של יום ה-22.1.48, כארבעה חודשים לפני הכרזת המדינה, יצאו השבעה בטנדר פתוח, ללא דפנות וללא כל מיגון, לשמירה על הציר. היה זה סיורם האחרון. הם יצאו ממקווה ישראל ופניהם לכפר הערבי יאזור. בהגיעם לכפר גילו כי על הכביש מונח מחסום. כשעצרו נפתחה עליהם אש קטלנית ממארב בצד הדרך.
אחרי קרב מר ונואש, יחידים מול המונים, הוכרעו השבעה.
בשנת 1949 החל מתארגן גרעין של ראשוני החיילים המשוחררים מצה"ל, במטרה להקים מושב ליד תל אביב. בין היוזמים היה גם אריה אבטיחי, אחד מהשבעה.
"בינתיים התקבצו ובאו חברים נוספים, הן מהיישוב הוותיק והן עולים חדשים ששרתו בצה"ל, מהעיר ומהכפר. המטרה הייתה אחידה לכולנו - ליישב את הספר".
יישוב ספר? משמר השבעה?
לחשוב שרק לפני קצת יותר מחמישים שנה, על הצירים העוברים ליד היישוב התנהלו קרבות...
החברים מתארגנים ואת הבתים בונים. משפחות עם ילדים בשלב הזה ממתינות בעיר. הגברים - מלאכתם רבה - מכשירים בית חדש למשפחה.
עולים על הקרקע ומתחילים בעשייה.
עקב קרבתו של המושב לתל אביב, והימים ימי צנע ומחסור, החלו החברים לגדל ירקות, בעיקר עגבניות, ולשווק את התוצרת בתל אביב. מגיעים עם ה"סחורה" ותרים אחרי קונים. לא תמיד זה מצליח, לא תמיד מעוניינים, ואז חוזרים את כל הדרך עם ארגזים מלאים.
לומדים להיות סוחרי ירקות, לומדים להיות בנאים.
בינתיים מתחלקים במה שיש, גם במגורים.
"בלי שהתכוונו חיינו בתחילת הדרך כמו בקומונות, כשחלקנו מגורים משותפים עד שנבנו כל הבתים. את המים בשלב ההוא סיפקה בעיקר באר ערבית שנותרה בתחומי המושב. כך היינו שואבים מים מהבאר שעתיים בבוקר ושעתיים בערב. החברים שלהם היו משפחות בעיר - שמרו את הכביסה ופעם בכמה ימים נסעו לכבס שם".
ולא רק את כביסתם שלהם לקחו העירה, אלא גם של חברים אחרים...
וחשמל אין וכביש הס מלהזכיר, וממשיכים במלוא המרץ וכבר דור חדש "בני המקום למהדרין" נולדים.
"אני בטוחה שאת חווית היולדת עברו ברוב היישובים בארץ.
אבל לא פעם נדמה לאנשים שבגלל מיקומה של משמר השבעה לתל אביב, אצלנו לא הייתה כל בעיה בנושא. והרי ההגעה לבית החולים כבר הייתה סופו של המסע. ההתארגנות של לפני היוותה את עיקר הבעיה. טלפונים בין הבתים לא היו, רק אחד במרכז. מכוניות כמעט ולא היו. חשמל ברחובות - אין. אם התחילה הלידה בשעות הלילה, צריך היה הבעל לרוץ בחושך, בבוץ, ולהזעיק את הנהג, לדאוג לסידור הילדים האחרים אם היו ורק אז לצאת לדרך. אם החלה הלידה בשעות היום, וגברים בכפר עצמו לא היו, היה צורך לרוץ לחלקות כדי להשיג נהג ומכונית ורק אז לצאת לדרך".
ימים טובים יותר הגיעו למושב, כשמהסוכנות סיפקו לכל שתי משפחות רפת ואתה "חצי" פרה לכל משפחה.
והרפתות מניבות, אבל הצרות עם החלב הן אותן הצרות שידעו גם יישובים אחרים.
ובינתיים מתחילות לתת יבול החלקות של "גרעין הצמחונים" שהצטרפו אף הם למושב, והירקות ללא ריסוס וללא זבל כימי.
חלק מהמשפחות בונות לולים לאווזים והודים - לפטם ולייצא את הכבדים.
היו בקרים בהם גילו החברים כי ידם של המסתננים הגיעה לחלקות ואף ללולים, ופריטים יקרי ערך נגנבו ואינם. על כך יכלו החברים רק להגיד בינם לבין עצמם: כל עוד מדובר ברכוש ולא בחיי אדם, מזל גדול הוא.
הגשם הפך את המושב לאגם אחד גדול - אין אפשרות לעבור ממקום אלא בשחייה. ואיש הרי לא חפץ לשחות במים הדלוחים והקפואים, "אז המצאנו כל מיני כלי שיט מיוחדים, כמו דלת מעץ ומשוטים. מבחינתנו, בני הנוער, החורף היה תקופה נהדרת, למבוגרים הרבה פחות".
ובקיץ נהגו בני הנוער לשכשך בבאר המים הערבית הישנה שנמצאה בכפר, כדרכם של ילדים - נהנים ומשתובבים ולא מודעים לסיכונים.
מסביב למושב, למרות קרבתו לתל אביב שרצו נחשים ותנים. וברחובות אין תאורה. ובמפגש של בני הנוער, עוברים אלה ממקום למקום עם מנורות לוקס ביד.
"לילה אחד קבעתי עם חברה, היה חושך מוחלט, הבנים מהשכבה החליטו להשתולל. בעודי צועדת בחרדה, שומעת מקרוב את יללות התנים, קפצו כמה בנים מאחוריי בצעקות מקפיאות. שמטתי את הפנס מהיד בבהלה, ואפילו לברוח מהמקום לא הייתי מסוגלת. גופי ממש השתתק".
בינתיים ניסו ההורים לגדל, על פיסת הקרקע הקטנה שקיבלו, כ-12 דונם בלבד כמו גנות וחמד, יבולים מבוקשים.
חולפות השנים, ענפי החקלאות מתגבשים, רפתות, לולים, פרדסים, מטעים וגידולי ירקות ופרחים - היוו את התשתית החקלאית.
בתחילה אכן עסקו רוב המשפחות בחקלאות, אך לאחר אכזבות והבנה כי השטח אינו מספיק לפרנסה - עזבו רבים ועברו לעבוד כשכירים מחוץ למושב. כיום עוסקים בחקלאות רק מיעוט מהחברים.
שלושה דורות גרים כיום זה לצד זה במשמר השבעה. ובחגיגות החמישים למושב, שהתקיימו לפני כשלוש שנים, הבטיחו הבנים כי בחגיגות הבאות יתהדר המושב בדורות נוספים - ממשיכי דרכו של הגרעין המייסד.