רס"ן אברהם שביט (רקר) ז"ל

שירתתי עם אברהם בבסיס הטירונים. הוא היה אז מפקד פלוגת טירונים.
את זכרו ביקשתי להעלות בסיפור שכתבתי. סיפור שהוא אמת, ואשר נכתב אחרי מותו:
"...מעשרה קבין של חום נטל מחנה האימונים תשעה. נתכסתה האדמה בקרני שמש חמות ומחממות עד ללשד העצמות.
רוחו של נפתלי פצולה היתה באחרונה. הפרידה ממירי העיקה עליו ולא ידע עדיין מועד פגישתם הבאה. אך מה שהעכיר את רוחו במיוחד היה זה המצב ששרר בביתו ושעליו נמנע לשוחח עם חבריו. משפחתו רבת נפשות והיא תלתה בו את עיקר תקוותיה. נפתלי היה הבכור במשפחה ומפרנסה הראשי. אביו של נפתלי, יהודי עבדקן ומגודל גוף, היה מכובד ובעל בעמו. הוא חינך את ילדיו - שמונה במספר - לאהבת ארץ האבות. מורגל היה בעולם המסחר ואת רוב ימיו בילה בעסקי מיקח וממכר עם בני קידר. בהזדמנות ראשונה עלה ארצה.
ביתו החדש דמה לביתו הקודם שמעבר לים - באלג'יר - בהבדל קטן, שביתו הקודם היה מרוהט בריהוט צרפתי ישן כשנוחות מזרחית מורגשת בכל.
בחלוף שנתיים מאז בואו לארץ נאסף אביו של נפתלי אל אבותיו. בגלל חילוף ארץ המגורים נאלץ גם להחליף את פרנסתו וכאן, בארץ האבות, הפך לפועל שהרוויח לחמו מעבודת דחק. כבודו התערער קשות, משום הירידה במעמדו החברתי וליבו הלך ונחלש עד שפסק לפעום.
התגייסותו של נפתלי לצה"ל היה מלווה בבכיה של אמו. היא ספקה כפיה באצבעות מעוצבנות, פרעה שערה ועיניה כוסו בדוק של דמעות. "יא מחמדי", קראה בקול בוכים, "מי ידאג ללחם לקטנים בבית, מי ידאג?".
כעת היה טירון. עתה החליט להתראיין אצל המ"פ הצעיר, בעל המבע התקיף והנשרי, ולבקש עזרה, חופשה ותמיכה משפחתית. במסדר הצהריים הגיש את בקשתו ובערב קיבל את התשובה. עליו להתייצב, נאמר לו, בגמר אימוני הערב אצל המ"פ ולהסביר לו את מניעי בקשתו.
כשהגיעה שעת הראיון הצטחצח נפתלי, בדק את הופעתו ונרגש פנה אל המ"פ התמיר, בעל הפנים הילדותיות.
"שב חייל" פנה אליו המ"פ בקול שקט, שבטחון והחלטיות קרנו ממנו, "ספר לי מה הניעך לבקש ראיון...".
נפתלי בחן את פניו הנוקשות החמות ואת עיניו הכהות החדות, את שערו המתולתל והרגיש לפתע כי נוקשות זו כיסתה על נפש רגישה. זה היה מסווה מלאכותי לטוב לב, לחום שופע.
"המפקד", אמר, "באתי לבקש חופשה של יום-יומיים".
"חופשה? לשם מה? בטירונות?" - שאל המפקד בתמיהה.
"תראה בבקשה, המפקד. אני הבן הבכור במשפחה. אבי נפטר ובבית נשארו אמי הזקנה ואחי הקטנים. הם רוצים פת לחם."
"מה שמך, חייל?" התעניין המפקד.
"נפתלי אלבה, המפקד!"
"שמע חייל. הגש בקשה לקבלת סעד ואדאג אישית שתקבל תשובה מהירה".
"כבר הגשתי בקלט".
"ולא קיבלת תשובה?."
"לא".
"טוב, הגש בקשה חדשה".
"אגיש מיד. מחר בבוקר. בינתיים אבקש חופשה של 24 שעות..."
"מה זה יעזור לך, בחור?"
"לעבוד יום אחד... להרוויח כמה פרוטות. זה יספיק להם ללחם וחלב לשבוע..."
"ומאין לך שתמצא מיד עבודה?"
"אחפש".
"עד שתחפש ותמצא יחלוף היום. זה לא פתרון. אתה צריך לקבל תמיכה קבועה. גם תקבל אותה. חכה בסבלנות..."
"אבל המפקד! אין להם מה לאכול בבית! אתה יודע מה זה, אין להם מה לאכול!!!"
המ"פ הצעיר הופתע מהרמת הקול אולם שלט ברוחו.
"בחור, עליך להבין. יום אחד לא יפתור לך את הבעיות..." - אמר המ"פ.
"אז מה אעשה, המפקד" קרא נפתלי כשקולו אובד עצות, "איך אעזור להם? תגיד אתה, המפקד!". עיניו גילו תוגה מרטיטה.
"שמע בחור" - אמר המ"פ - "מטירונות לא יוצאים לחופשה. אני מוכן ללכת לקראתך אילו ידעתי שזה יפתור את בעייתך. הדבר אינו כך. חזור לפלוגה והגש בקשתך מיד. אתה משוחרר!".
נפתלי לא שמע את משפטיו האחרונים של המ"פ. בעיני רוחו ראה את אמו הזקנה ואחיו הקטנים הנמקים ברעב.
הוא החוויר. הוא רצה לזעוק, לצווח...
"אתה משוחרר" העיר אותו המ"פ מהרהוריו, "חזור לפלוגה!".
נפתלי קפץ ממקומו, נעץ מבט סהרורי ומבולבל במ"פ, קמץ אגרופיו והיכה מכה עזה על שולחנו. "אתה משוחרר?" - חזר בצעקה על דברי המ"פ, "ואתה? אתה בן אדם? יש לך לב? אתה יודע מה זה רעב של ילדים קטנים?"
המ"פ הביט בטירון. בקושי שלט ברוחו.
"רב סמל" פנה המ"פ אל הרס"ל שעמד לצידו, "קח את הבחור לחדר המעצר כדי שילמד שלא מתפרצים כלפי מפקד בצה"ל גם כשמשהו כואב..." ובשקט לחש לאוזנו: "ואחרי שיירגע שלח אותו לכאן שוב פעם".
נפתלי הובל לחדר המעצר הבסיסי. הוא זרק עצמו על המזרן ופרץ בבכי מר. כל הלילה שכב נפתלי על בטנו מהורהר וכשהבוקר הלך וקרב לתאו האפל - נרדם.
אבי, זה היה המ"פ, שם צעדיו לחדרו של הסגן שלו. המקרה עם הטירון העלה את חמתו, אף כי לא היה מהיר חימה מטבעו. הוא חש כמי שחייב למצוא פתרון לבעיה. ניגש, איפוא, לחדר סגנו, סגן חלמיש. ישב ליד מיטתו ואמר:
"חלמיש, קום התלבש! אנחנו נוסעים!"
"כעת? לאן?"
"לביתו של טירון שהוכנס למעצר!"
"אם הוא במעצר, למה לנסוע לביתו?"
"משום שיש לי הרגשה שפיספסתי מקרה. אני רוצה לראות את מצבו המשפחתי לקראת בוקר כשיוציאו אותו מהמעצר..."
סגן חלמיש יצא ממיטתו, התלבש ופלט ברוגזה: "הצה"ל הזה הפך למוסד חינוך עבריינים וטיפול אינדיבידואלי בכל מיני 'פסיכים'!".
ביתו של הטירון נפתלי היה מיושן, ערבי. סגן חלמיש הביט בתמהון על מפקדו, אבי, שמצא לנכון לבקר בבית זה בשעה כה מוקדמת. "אבי" אמר לו לפני שנכנסו, "הם ייבהלו לראות שני קציני צבא בשעה כה מאוחרת". כשהדלת נפתחה עמדה שם אשה מבוגרת בחלוק שינה דהוי. היא הרימה את העששית כדי להיטיב לראות את הבאים.
"סליחה גבירתי", פתח אבי, "הבן שלך, נפתלי, ביקש תמיכה. באנו לראות את המצב...".
"הבן שלי, נפתלי?" שאלה בחרדה ונראה היה שחשבה כי קרה לו אסון. לפתע מרטה שערות ראשה וסטרה על פניה.
היא בכתה בקול, התיישבה על הריצפה וסרטה פניה. ילדיה קמו מן המיטות ובחנו את הבאים - אבי וחלמיש - בעיניים נפחדות;
"שמעי, גברת!" פנה אליה אבי, "נפתלי בסדר, בסדר גמור... הוא בסדר".
זיק של חיים ותקווה ניעור במבטה.
"אז מה אתם רוצים?".
הם בחנו את המקום. ראו את המזווה הריק. לא היה לחם לא חמאה. לא כלום. המיטות השבורות, הילדים בשמיכות קרועות, הקירות שלא טוייחו מעולם, דיכאו את אבי וחלמיש.
הם יצאו מן הבית.
בבוקר יום המחרת הופתע עידו כשהוזעק אל מפקד הפלוגה. ישב אצלו כחצי שעה ולאחר מכן פנה אל הטירונים, עבר מקבוצה לקבוצה ורשם. בערב דיווח למפקד הפלוגה על מאמציו ותוצאותיהם.
נפתלי הוצא מחדר המעצר. "אתה" אמר לו המ"פ, "תמשיך להתאמן ובעוד יומיים תעמוד לדין על הפרת משמעת!".
חלף יום ונפתלי התאמן. נתייגע יגיעה רבה. רץ, קפץ, דילג, זחל, קרס. מעייניו היו נתונים במשפחתו ובסבלה.
לפתע חש במין אווירה של סודיות סביבו. הוא הרגיש שיחסה של המחלקה אליו נשתנה. חשדנותו גברה למחרת היום כשהמחלקה סיימה את אימוניה. בשעת ערביים הסתלקו כל החיילים הטירונים במשאית אזרחית שהמתינה להם בשער המחנה. נפתלי היה באותו ערב בשמירה במחנה. כשחזר מן השמירה הופתע לראות את חבריו הטירונים עייפים עד מוות, למרות שלא התאמנו באותו ערב. חשדנותו הגיעה לשיאה בערב שלאחר מכן, כאשר כל המחלקה הסתלקה והוא נשאר לתורנות מטבח.
כשהורה לו האחראי למשמרת להישאר במטבח גם אחרי שעות התורנות לא יכול היה לשאת זאת יותר. הוא ברח לצריפו ומשם - לביתו.
כשנכנס נפתלי הביתה נתקל במ"פ, אבי, שיצא מתוך הבית.
הם נפגשו על סף הבית.
"נפתלי" שאל המ"פ, "מי נתן לך רשות לבוא לכאן?"
"אף אחד..." גימגם נפתלי והביט, לא מאמין, בבית שלו.
שכניו של נפתלי בעיירת העולים לא הבינו מה קורה, ביום הקודם, בין ערביים, הגיע ג'יפ צבאי לביתו של נפתלי. אחריו הגיעו שלוש משאיות אזרחיות ובתוכן חיילים עם כלי עבודה. הם נכנסו לביתו של נפתלי והחלו בעבודה. ניקו את החצר, כיסחו את העשבים, סיידו את כל הבית, ניסרו, צבעו, תיקנו. ממשאית שניה פרקו שולחנות, כסאות, ארונות, מקרר, פתיליה ובגדים והכניסו לתוך הבית. בערב השני נסתיימה מלאכה. הבית שינה את צורתו לבלי הכר. ניחלו וילונות ותמונות, ריהוט חדש הובא לחדרים, המקרר היה גדוש במצרכים, הילדים לבשו בגדים חדשים.
שפתיו של נפתלי רטטו כאשר ראה זאת. הוא עמד שבוי במראה הנפלא. לא השיב לשאלת המ"מ, אבי.
"נפתלי" הורה לו המ"פ, "גש לאמא, תן נשיקה, ועלה עם כולם לרכב!".
חזר לבסיס והוכנס לחדר המעצר כנפקד מן המחנה. רק ביום ששוחרר מן המעצר סיפר לו עידו, חבר לפלוגה, כי היה זה מבצע של כל החיילים, אבל את הרעיון הגה המפקד, אבי.
עד כאן הסיפור. זהו סיפור אמיתי ואיני צריך להוסיף שמפקד הפלוגה, אבי - שבסיפור, הוא אברהם שלנו...

(יצחק פרי)