בבית הספר לקצינים הכרתי אותו טוב יותר. הוא היה מדריך מחלקתי. גם פה לא היו דברים שבלט בהם במיוחד. אולי ההגדרה הנכונה ביותר לתאר אותו תהיה: הוא היה אדיש. הוא לא היה איטי. הוא נתן לעניינים להתגלגל לידו. כך, מכל מקום, נראה לי בזמן הראשון. במשך הזמן נוכחתי לדעת שזה לא כך. לא אגיד שהיה מדריך המחלקה הטוב ביותר בבית הספר לקצינים, אך בוודאי שהיה טוב מאוד.
ידעתי אז שהוא בא מ"גולני" והיה בצנחנים, ושירת בפיקוד ההדרכה כקצין מטה. ידעתי גם שמפקד "גולני" דאז, "מוטה" גור, ביקש אותו לחטיבה. זאת מחמאה גדולה עבורו. עוד ידעתי שבמערכת סיני היה מפקד מחלקה. נראה לי קצת משונה שאחרי שירות ביחידות קרביות היה קצין מטה, אבל נוכחתי לדעת שכקצין מבצעים הוא טוב מאוד. אפשר לומר שהיה "ביצועיסט אלף-אלף".
התרגיל ששיכנע אותי סופית בכך היה תרגיל חרמ"ש. זהו תרגיל משמר קדמי עם מסלול מסובך וקשה וכמפקד בית ספר אישרתי אותו ישר עם אש. זהו תרגיל שמדריכים מחלקתיים תמיד מפקדים עליו ואברהם פיקד עליו. אברהם פקד אז על התרגיל במין שקט מופלא, והכל כאילו עובד לאט ויוצא מהר. הכל הולך בנחת כאילו יש עוד זמן ומתבצע במהירות פנטסטית, בקור-רוח ובתבונה. יהודה, שבדרך כלל, לא אומר מילה טובה, היה מבסוט ממנו. הוא ישב והסתכל וכולו התפעלות מאברהם: בחור מארגן תרגיל ומפקד עליו: "ישר עם אש" - והקשר לא כל כך פעל - ולמרות זאת הכל הולך מעדנות, כאילו היתה זו הצגה לאחר עשרות חזרות.
מקרה זה המחיש לי כי מתחת לאדישות יש לבחור הזה יכולת פיקוד ואירגון ממדרגה ראשונה, שלווה בעבודה וביצוע מהיר. אני זוכר שמאותו זמן "שמתי עליו עין" והשתדלתי לדחוף אותו בצבא. למה? כי בחור כזה כאילו נולד להישחק בביורוקרטיה הצבאית האדירה. הוא לא נדחף. ידעתי שהוא אותו טיפוס של אדם אשר בביורוקרטיה הצבאית ימצא את עצמו מונח למטה, מבלי שייזכרו בו. ראיתי בו יהודי רציני ורציתי שילמד.
שמחתי מאוד כשהוכיח את עצמו כקצין. ידעתי, וכך אמנם הערכתי, שפעם, באיזה קרב רציני, הוא יוכיח את עצמו. קיוויתי שיזכה לתשבחות ואז יתגלה. ואז יגלה את קור הרוח והתבונה שלו...
(מאיר פעיל)