אברהם שלנו. קשה כל כך לכתוב עליו. מילים הן אוסף אותיות קטנות שאינן מצליחות לשקף הווייתו של אדם. מה תהיינה מילים כתובות לעומת אברהם הקרוב והאהוב? ערב רב של אותיות, שהן כולן אברהם, פורחות בראשי ובתוך ים הזכרונות הופכות הן לצבעים וצלילים. כן, אברהם היה לגבי אדם שהוא כל כולו שילוב מעודן של צליל וצבע. אני זוכרת את ביקורו האחרון אצלי בירושלים, בביתי הניצב על צלע הר, אל מול עמק יפה להפליא. אברהם הדביק פניו אל שמשת החלון ואמר: "הייתי רוצה לראות את הגשם כאן, אני אוהב את הגשם המשתולל, עם הברקים והרעמים בתוך העמק, את הסערה המתחוללת...". אמר ולא הוסיף. עמד והמשיך להביט בחלון, קצה של חיוך דק עמד על שפתיו והביט, והביט...
ואני כאילו חשתי את אותה סימפוניה אדירה של עמק ירוק המתעטף בסערה. אני זוכרת תמונות המצויירות על ידו. את התמונה התלויה בביתו בפתח-תקווה. אותה צייר כאשר היה ילד, עם הרבה צבעי אור והרבה הרבה ירוק. או תמונה מאוחרת יותר המראה עץ במערומיו ועלים יתומים פזורים סביב.
הוא זרק מפעם לפעם רישומים כלאחר יד. יום אחד ישב אל מולו של ילד וכאשר הרישום היה גמור נדמה היה כאילו אך צריך להושיט יד ולהוציא את הילד העצוב מן התמונה. ועוד אני זוכרת. ערב רחוק, לפני שנים, כאשר באתי לבלות את השבת עם טובה ואברהם. ערב שבת קייצי היה זה כאשר ישבנו שלושתנו במרפסת ומיעטנו במילים. לא הדלקנו אור והחשיכה כמעט אפפה אותנו. בשתיקה נכנס אברהם אל הבית וכאשר יצא, היתה בידו המפוחית שלו.
ללא אומר החל לנגן במפוחית, מנגינה רדפה מנגינה, ידיו ליטפו את המפוחית ואצבעותיו וצליליו הרעידו. הוא ניגן שעות ארוכות, והלב רגש.
הרבה הייתי עם אחותי וגיסי. שבתות וימי חול, ימים וערבים. מאברהם יש רק זכרונות, זכרונות, זכרונות. איני מצליחה להפכן למילים, לסיפור על האיש.
אם הייתי יודעת לצייר עוצמה, אם הייתי יודעת לנגן עדינות, אולי היו הצליל והצבע מצליחים לספר אותו...
ואני מוכרחה להגיד לו תודה על המון דברים.
קטנים וגדולים.
(יפה פרנקל)